ניהול משאבים

ניהול משאבים: Viriya Pāramī

פרק חמישי מתוך הספר "פארמי"1 מאת אג'אהן סוצ'יטו2

תרגום3 והערות – פניננדו בהיקהו

אנרגיה – Viriya

הבה נתבונן באנרגיה או viriya4. אנרגיה היא יסודית עבור כולנו ולכל דבר שאנו עושים. כאשר האנרגיה שלנו בהירה ויציבה אנו מרגישים טוב ופועלים ביעילות; כשהיא נמוכה או מפוזרת אנו מרגישים רע ומקלקלים. לכן, אנרגיה רלוונטית, הן כמשאב של חיוניות והן כדרך שבה אנו מיישמים את המשאב הזה.

למה לטרוח?

כולנו כנראה מכירים בכך שכל התפתחות תלויה באנרגיה המתמדת שבה אנחנו מפעילים את עצמנו. לכן אנרגיה מופעלת היא אחת מהתכונות שהבודהה עודד באופן קבוע כאשר הוא הִבְנָה את תורתו: היא מופיעה כאחד משבעת מרכיבי ההתעוררות (bojjhanga), כאחת מחמש היכולות indriya)), וגם כאחד מארבעת בסיסי הכח הרוחני (iddhipāda). עבור התעוררות או הארה, אנרגיה אינה רק עניין של מאמץ אינטנסיבי, היא המשאב המיושם בתבונה המתנגד לדחיפה של הרגלים פסיכולוגיים (sankhāra)5. חלק מההרגלים האלה נבנים לתוכניות6 – כמו פרפקציוניזם, תלות באחרים, ביקורת עצמית כפייתית והתמכרויות – שמגבילות את פעולותינו ואת רווחתנו, ומנצלות את המשאבים שלנו. בתיאוריה, מודעוּת להם אמורה לשלוף אותנו מאחיזתם. אבל למעשה, זה לעתים קרובות לא קורה כי יש חסימה שמונעת מהמודעוּת לחדור אותם.

תוכניות אלו של הרגלים הן כמו וירוס ה-HIV: הן חודרות למערכת החיסון שלנו על ידי התחזות להיבטים אמיתיים ונחוצים של הזהות שלנו. אנחנו אפילו מגינים עליהן: עבור מכור לעבודה, המאמצים שלהם הכרחיים כדי לשמור על הדברים בהמשכיות; עבור האלכוהוליסט, אלכוהול הופך לדרך למצוא התאמה בעולם. תוכניות אלה מציעות את הביטחון של זהות דרך מערכת של הרגלים שנכנסים לפעולה כברירת מחדל. לכן, כאשר הגל של חוסר ביטחון או בדידות או תשוקה פוגע במודעוּת, היא לא מתמודדת עם הסיכון ואי הנוחות של אתגור השקפת העצמי והשקפת העולם שתוכניות אלה מציגות עבורנו. במקום זאת, המודעוּת קופצת על סיפון ההרגל הרפלקסיבי עם הכחשה, הסחת דעת, האשמה וכו'. לגלוש על אלה נראה אופציה טובה יותר מאשר לעמוד בגאות... 'ובכל מקרה אני מודע לזה.'

הנקודה היא שהמודעוּת צריכה להתרחב מעבר לגלים ותוכניות. ברירת המחדל שלה היא להיות מותנית על ידי טווח תשומת הלב הנוכחי ומה שמופיע בתוכו, ועל ידי הכוונה, ההנחיה של הלב. כאשר תוכנית גואה, היא שוטפת את תשומת הלב, והכוונות שלנו נוטות לעקוב אחר הדחיפה של השיטפון. לכן אנרגיה דרושה להתנגד לשטפון הזה ולכוון את המודעוּת לקרקע יציבה. במקום כוח גס, אנרגיה היא בעיקר אודות שמירת ההשתדלות הנבונה. הפונקציה העיקרית שלה היא לשמור על המודעוּת ערה במקומות שבהם אנחנו גולשים לאוטומטיות. ואז הַמַּתָּנָה שלה – של חיוניות יציבה – יכולה להחליף את תוכניות ה'דחיפה והתרסקות' של ההרגל.

עם זאת, הנושא של אנרגיה יכול להעלות תחושה לא נוחה: כשאני כבר עייף, ולחוץ, האם יש לי את היכולת או את העניין להתאמץ עוד יותר? ובכן, הדאגה הזו עצמה היא גל נוסף שצריך לפגוש ולחקור.

תגובה נבונה לדאגה הזו תהיה לומר שהעדיפות היא ללמוד איך לשמר אנרגיה ולא לפזר אותה. כמו כן, אנרגיה צריכה להיות מווסתת: רבות מהבעיות שלנו קשורות לכך שאין לנו מספיק אנרגיה, כך שאנחנו מרגישים מְרֻקָּנִים, או שיש לנו יותר מדי ממנה, כך שאנחנו עמוסים יתר על המידה ומתפוצצים בתפרים. אי-הסדירויות הן בגלל שהנטייה הטבעית של התודעה היא לחוג סביב ולבדוק מה קורה בתחום החיצוני והפנימי שלה – כך שתשומת הלב שלה נתפסת על ידי משיכה, סלידה או בלבול. כוחות אלה יכולים ללכוד אנרגיה ולהציף את התודעה. לכן מידת המאמץ צריכה להיקבע בהתאם למה שאנחנו פוגשים. כאשר אנחנו עייפים, אנרגיה שימושית ביותר כשהיא מיושמת להתחשבות7, ולהניח לצורך לסדר עניינים. אז אנחנו יוצאים מהאחיזה של עדיפויות מבולבלות. ובכל מקרה, תשומת-לב – הכרה במצב הנוכחי של התודעה – היא חיונית.

זה מביא אותנו לתגובה שנייה לדאגה לגבי האם אנחנו יכולים למצוא את האנרגיה להתעוררות: אחת הדרכים הטובות ביותר להשתמש באנרגיה היא ליישם אותה לחקירת טבע הספק, והלחץ בכלל. מהי הדרך הטובה ביותר, הנושא הדחוף ביותר להוציא אנרגיה עליו? כך אנו משתמשים באנרגיה שלנו לחקור את עצמנו עם חקירה והתמדה כדי שנוכל להניח בצד את הגורמים שמפעילים תוכניות מזיקות.

לסיכום, התגובה הראשונה מתחברת לריסון נבון ולרגיעה; השנייה לחקירה ותובנה. כך האנרגיה, המיושמת לרגיעה ותובנה, יכולה לשחרר את התודעה מלחץ וסבל.

הצבת גבולות נבונה

ויסות והכוונת אנרגיה קשורים להצבת גבולות. עלינו לשקול מה אינו מועיל, מה מוביל לתוצאות מזיקות ויש להניחו הצידה. ועלינו לשקול מה מועיל, מה מנתב את האנרגיה שלנו לכיוון התומך והמזין. התחום הברור ביותר שעלינו לשקול הוא הסטנדרטים האתיים שלנו – אחרת נצטרך להתמודד עם הבלגן הפסיכולוגי והחברתי, החשאיות ורגשות האשם שבאים מכך שלא הבהרנו את הגבולות האתיים שלנו8. בהמשך לכך, אנו יכולים לשקול למה נקדיש תשומת לב ונפעל לפיו, מהן העדיפויות שלנו, ומהו תחום העניין שלנו בכל מצב מסוים. אנו יכולים לזכור את ההרהור: 'האם זה לרווחתי, לרווחת אחרים, והאם זה מוביל אל מחוץ ללחץ ולעבר שלום?' במקום להציב גבול בין העצמי לאחר, הרהור זה שואף לגבול בין כוונות לפעולה. כך נוּכַל לבדוק לפני שאנו חוצים את הגבול הזה.

גבולות סביב פעולות הם נחוצים, ותלויים בכם להציב אותם. אינכם יכולים להיות פסיביים בלבד; דברים מסוימים חייבים להישאר בכוונה בחוץ: 'לא, זה לא עושה לי טוב.' או, 'זה לא מעניין אותי כרגע; אני לא צריך לעשות את זה.' יש 'לא' מוחלט לגבול הזה. עשו אותו איתן, תנו לו אנרגיה, והוא ישמור עליכם. אינכם יכולים ליצור גבול משמעותי מ- 'ובכן, אני מניח שאני צריך לוותר על זה, יום אחד...' או, 'אולי...' איך מרגישה האנרגיה של זה? מצד שני, חייב להיות גם 'כן'. לדוגמה: 'אני הולך להיות לגמרי עם זה. התחייבתי; אני הולך לסיים את זה עד הסוף.' אז בססו זאת בזהירות ותנו לזה אנרגיה. ואפילו אם תכשלו מדי פעם, עדיין חיזרו לגבולות הללו. הביטו כיצד הם קרסו או היכן הם היו לוחצים מדי, ולמדו כמה דברים.

ללמוד להציב גבול של 'לא', משמעותו לתרגל ריסון מסוים. זה אומר לעקוב אחר ההבנה שהתודעה עובדת טוב יותר אם אינכם מעמיסים עליה דברים מיותרים להתבונן בהם, לקנות, להחזיק או לדאוג לגביהם. אם איננו מציבים את הגבול הזה, התודעה עלולה להיות מוצפת בקלט חסר תועלת. לכן הבודהה ייעץ לנו לברר מה גורם למצבי תודעה מזיקים לצמוח ומה גורם למצבי תודעה מועילים לצמוח, ולהציב את גבולותינו בהתאם. זה יכול להצריך החלטיות: התמכרויות כמו סיגריות, אלכוהול, או אפילו עבודה דורשות לעתים קרובות הרבה 'לא' זהירים וחוזרים, כמו גם גיבוי של דרכים חלופיות לניתוב אנרגיה. הדרכים החלופיות החשובות ביותר יהיו פעולות של נדיבות, התחשבות ומדיטציה מרגיעה, להביא ריפוי ללב שנפגע על ידי עיסוקים אלה.

אנו צריכים אפילו להציב גבול סביב הפעילות האינטלקטואלית שלנו, כי פעילות אינטלקטואלית יכולה להפוך לממד נרחב שמציף את התודעה באנרגיה חסרת מנוחה. ישנם כל מיני דברים שאנו יכולים לחשוב עליהם, מקדרות אצטקית ועד לגיאוגרפיה של ונוס – כנראה שיש ספר או מאמר על כל אחד מאלה במקום כלשהו, שנכתבו בהתלהבות רבה על ידי מחבריהם. ואולי מידע כזה שימושי למישהו, במקום כלשהו. אבל עליכם להחליט אם זה רלוונטי עבורכם או רק הסחת דעת מנושאים חשובים יותר בחייכם. הבודהה עצמו העיר9 שהידע שהוא חולק הוא כמו חופן עלים בהשוואה לעלים שביער. אבל לשחרור מסבל החופן הזה היה מספיק. בשאר אתם יכולים להשתמש בזמן ובאופן שתרצו – אבל אפשר לאבד את הדרך ביער ולהיקבר תחת ערימת עלים.

הנקודה המרכזית היא שבכל מקום שבו תשומת הלב שלכם מתבססת, לשם הולכת האנרגיה שלכם. והאנרגיה והמיקוד הזה הופכים לעולם שלכם. בין אם זו מדיטציה, מוזיקה או מדעי המחשב, לבכם מאמץ את ההתענינויות, הערכים והאנרגיה שהולכים יחד עם זה. אז האם זה שווה להתמסר לזה? הרבה אנשים מוּלָכִים שולל ונשאבים לגמרי על ידי ערכי העולם הזה, ואז נפלטים, כמו קליפות. אולי הם בילו ארבעים שנה בעבודה קשה עבור חברה, ואז הם מפוטרים; אז הם מרגישים אבודים ומדוכאים, אפילו אובדניים, כי הם לא שמו את תשומת הלב שלהם במקום שהיה משרת אותם בצורה הטובה ביותר. זה טרגי, כי זה לא שאנשים לא עושים דברים טובים, אבל הם לא שמים את תשומת הלב שלהם על הכרת עצמם באמת ולמצוא מימוש פנימי. במקום זאת, זה כאילו הם שייכים למישהו אחר.

לסיכום, לאנרגיה יש יישום ארבע-שלבי: ראשית, להניח בצד את מה שאתם מרגישים שאינו מועיל, ושנית לשמור ולהגן על התודעה מפני השפעות מזיקות כאלה; שלישית, לבסס את מה שאתם חשים שהוא טוב, ולבסוף לתמוך ולעודד השפעות מועילות אלה10. ודרושים אבחנה נבונה, עצה מאנשים מנוסים וניסוי וטעייה כדי לדעת מה מתאים במצב נתון11.

להכיר את תחומי העניין האמיתיים שלכם

תבונה היא נכס לריפוי והפעלת אנרגיה, כיוון שהיא עוזרת לכם לדעת בעצמכם היכן התודעה שלכם נלכדת או יוצאת משליטה. בהיבט זה, תבונה פועלת באמצעות תשומת לב, הפונקציה שנושאת בתודעה נושא מסוים, דחף, מצב רוח או תחושה כך שניתן להקדיש להם תשומת לב מלאה. עם תשומת לב אנו יכולים להתמקד במה שמשפיע עלינו או מניע אותנו. אז אנו יכולים להגיע להבנה מדויקת יותר של עצמנו מאשר דרך דעותיהם של אחרים, או אפילו דרך גישות מחפשות-אשמה שלנו עצמנו.

זאת מכיוון שהמטרות והתוכניות שאתם מאמצים בסופו של דבר אינן בהכרח קשורות לנטייה שלכם. בחברה באופן כללי, שיפוט נעשה על בסיס רעיונות עכשוויים של הצלחה, ולא על בסיס האם אתם באמת עוקבים אחר השאיפה שלכם. למשל, אולי בבית הספר לא התרגשתם מגיאומטריה כי זה לא היה תחום עניין נלהב שלכם ולכן לא הייתם טובים בזה. אז נכשלתם בגיאומטריה ובהתאם לכך הרגשתם שאתם כישלון. משהו שלא התעניינתם בו ולא הייתם טובים בו במיוחד הופך לבעיה, וזה חותר תחת הביטחון שלכם. יחד עם חווית התחושה של כישלון במשהו, אתם מתחילים לקבל את התחושה שאולי אינכם אינטליגנטיים או שאתם עצלנים. בגלל זה אתם מרגישים יותר ספקניים לגבי היכולת שלכם לעשות כל דבר. ואז אתם עושים כל מיני דברים לפצות על זה, לעתים קרובות חורגים באופן פראי מגבולותיכם, כך שאתם נעשים לחוצים.

האם האנרגיה שלכם מגיעה מעניין ושאיפה, מנכונות הלב? או שהיא נלכדת בניסיון לטפס על ההר הלא נכון?

כדי להמחיש זאת, אספר לכם את הסיפור של מרים משקולות שפגשתי במפגש מדיטציה. הוא היה בחור שרירי שיכול היה לקרוע ספרי טלפונים בידיו. שאלתי אותו איך הוא הגיע להתעניין במדיטציה, והתברר שהייתה לו בעיה שבסופו של דבר משכה אותו להתבונן בתודעה שלו. הבעיה הייתה שהוא היה נבהל בעת הליכה ברחוב אם לא הרים משקולות באותו יום. הוא היה מרגיש שהוא לא בכושר מיטבי, ולא הרגיש חזק מספיק להיות בציבור. מסתבר שהדחף עצמו לבנות גוף שרירי, וכל האנרגיה שהוא השקיע למטרה זו, באו מתחושה של חוסר התאמה ופחד. והפיתוח הגופני שלו לא ריפא את זה. למעשה, כל השרירים בעולם לעולם לא היו מרפאים אותו, כי שרירים לא היו הבעיה. למרבה המזל, עד הזמן שפגשתי אותו, הוא כבר התחיל להפנות תשומת לב לחוויית החרדה, תוך צפייה בהשפעתה עליו והרגעת האנרגיה בגופו.

הסוגיה כאן היא של כוונות ותפיסות. כוונה מחויבת ותחושת מטרה הכרחיות בין אם אתם רוצים להיות רקדנית בלט או מתכנת מחשבים. ואתם צריכים להיות מוכנים לעשות עבודה מסוימת ולעבור אי-נוחות מסוימת כדי להגיע לתוצאה הטובה. ניתן לומר דברים דומים למדי לגבי מודט. אבל במונחים של תיעדוף איך אנחנו משקיעים מאמץ, חיוני להבהיר את התפיסות (כלומר התרשמויות) של התוצאה שאנחנו מכוונים אליה. אלה עשויות להיות הנחות מעורפלות או לא מוטלות בספק שחוזות רווחה עתידית, אישור, חברויות או ביטחון. 'אנשים יתרשמו ממני. אהיה חופשי מאשמה. החיים שלי יהיו מעניינים.' הראשון עשוי להיות נכון למשך כמה דקות, השני בלתי אפשרי ובאשר לשלישי – כל דבר שתעבדו עליו עובר שלבים של שעמום. בדקו זאת.

לעשות זאת לפני שאנו משקיעים הרבה אנרגיה בחזון או פרויקט פירושו להביא תשומת לב לרעיון או להתרשמות שמעוררים את העניין שלנו, ולכוונות ולפעולות שאיתן אנו עוקבים אחר העניין הזה. לעולם לא נוכל להגיע לתפיסה המדומיינת, אבל אנחנו תמיד חווים את התוצאות של הכוונות שלנו. אז הדבר החשוב הוא לבחון, להבהיר ולהישאר בקשר עם הכוונות שלנו – לא המטרות המדומיינות שלנו. כשהפכתי לנזיר, זה היה יחד עם שניים אחרים: אדם שרצה לחיות חיי נדודים חופשיים ממחויבות ושעמום, ואדם שרצה חיים שבהם הוא יכול לחיות בהרמוניה עם אחרים ולקבל כבוד ראוי. היו להם סיבות טובות. מצדי, לא הייתי משוכנע כל כך מחיי הנזירות, אבל הרגשתי שהם יכולים להציע לי את המשאבים כדי לחקור את תודעתי. אני עדיין נזיר אחרי שלושים וחמש שנים; השניים האחרים פשטו את גלימתם תוך שנה.

להביט מתחת למחשבה

בתהליך של שמירת קשר עם כוונות, התודעה החושבת אינה עוזרת הרבה. למעשה לעתים קרובות היא יכולה להפריע, על ידי הוספת פרשנות רצופה על מצבי הרוח שלכם, יחד עם ביקורות ורעיונות כיצד לתקן בעיה. עם זאת, הרבה פעמים התודעה החושבת, עם האנרגיה האובססיבית שלה, אינה הבעיה. לא, מה שבאמת מניע אותנו נמצא מתחת למחשבה, בתחום של רשמים רגשיים (תפיסות מנטליות) וְהָרְגָשׁוֹת ודימויי העצמי שהם מעלים. אז עליכם לקחת את הנושא הרגשי הדומיננטי של המחשבות – זה יכול להיות התרגשות, דאגה או ספק – ולהקשיב לו בזהירות, תוך תשומת לב למה שעולה. בהקשר זה תשומת לב נתמכת על ידי מודעוּת מלאה, שהיא הרגישות המעריכה את מצב הרוח או הרושם, את האופי והאנרגיה של התגובה, ואת תוצאת הפעולה.

אז הישארו עם הנושא הרגשי, תוך הרחבת והרגעת תשומת הלב שלכם כך שהאנרגיה של היישום פוגשת את האנרגיה של הרגש. במקום בו הם נפגשים, במקום שאנו לא נאבקים לשלוט בתחושות שלנו או נסחפים למשהו מעניין יותר, הדברים מסתדרים. המודעוּת שלכם יוצאת מהתוכנית על ידי כך שהיא גדולה ממנה. כנראה שמשהו מאוד ברור יכה בכם, משהו כל כך מובן-מאליו שאתם תוהים למה פספסתם אותו. ועדיין אם מישהו היה מצביע על זה, העצה שלו לא הייתה עובדת. הייתם צריכים להתבונן בהפרעה בלב עד שמה שיעלה יהיה הידיעה הברורה: 'כל ההפרעה הזו היא רק מחשבות ומצבי רוח. אתה בסדר. אל תאמץ בעיוורון את מה שאחרים אומרים.'

אנחנו נוטים לשפוט את עצמנו על בסיס הנחות או על פי איך שאחרים מתייחסים אלינו. לעתים קרובות זה בגלל שהגבולות שלנו סביב מה שאנחנו רוצים ולא רוצים לרדוף אחריו לא פותחו בתשומת לב. פחות או יותר נצמדנו להנחות במקום לבדוק דברים ולהחליט במודע כן או לא. אותן הנחות וההשלכות של פעולותינו אז שולטות בתודעה ומעצבות את מי שאנחנו. אם אין לנו בהירות לגבי הרשמים האלה, הרבה מהפעולות שלנו מסתיימות בלהיות כמו של מרים המשקולות12. אז חיקרו. אם זה לוקח אתכם לסבל ולחץ, כדאי שתגיעו לשורש העניין. אם יש לזה בסיס אמיתי, אז ראו מה אתם צריכים לפתח או להניח הצידה. אחרת, הפסיקו לשים את התרופה הלא נכונה על המקום הלא נכון, ותרגלו לומר 'כן' למה שבאמת בשבילכם.

אולי איבדנו את הקשר עם זה. אולי הגבולות שלנו נשברו על ידי התעללות מינית, פיזית או מילולית. אנחנו אומרים לעצמנו שלא היינו חזקים מספיק, וכך תחושת הערך האישי נפגמה. התוצאה של זה היא לעתים קרובות שאנחנו ממשיכים לחפש אחרים שיגידו לנו שאנחנו בסדר. וגם כשהם עושים זאת, אם הגבול פגום אנחנו עדיין לא יודעים את זה לעצמנו בעומק. עם אותו אובדן ידיעה עמוקה, התוכניות שולטות. אולי זה ניתוח קוסמטי או שתלים; אולי אלו ביצועים אתלטיים; אולי להיות מספר אחד בבית ספר למנהל עסקים; אולי אפילו להגיע להארה. העניין הוא שהמרדף הזה יספוג את כל האנרגיה שאתם יכולים לתת לו ועדיין ידרוש עוד. זו רוח רפאים רעבה. זה פנטום מוחלט, כי תחושת הערך העצמי שלכם, של מי שאתם, הוקמה על בסיס של הנחה לא קוהרנטית13. הדבר המוזר הוא שאתם עשויים אפילו להכיר בכך שזה לא נכון. עם זאת, תוכניות-עצמי מתעוררות ברמה עמוקה יותר מהרציונלי. מה שנדרש הוא תובנה מבוססת-תשומת לב לגבי מה שמניע אותנו.

גבול ה'כן'

כאשר אתם רוצים לקבוע למה להקדיש אנרגיה, הציבו את גבול ה'כן' סביב מה שאתם באמת רוצים לרדוף אחריו בשאפתנות, ושמרו עליו באמצעות חקירה והיזכרות. הקדשת אנרגיה מתאימה למה שאתם יודעים שהוא ראוי תוליד חדווה. והתוצאות מרחיקות-הלכת ביותר מגיעות כאשר אנו תומכים בשאיפות ובפעולות שלנו עם חקירה מודעת, כך שאנו מנקים מכל גאווה או אנוכיות במשימה. הצעת שירות בדרך חסרת אנוכיות מעוררת ביטחון בעצמך, מכיוון שהכוונה והאנרגיה שלך מִתְמַצּוֹת פשוט באהבת הטוב, לא ברדיפה אחר יוקרה או הצלחה. זה קשור לשאיפה האינטימית של הלב שלכם עצמכם. ברגע שאנו יודעים את הדבר, איננו מאבדים אותו; יש לנו אותו כמקלט.

האלמנט הראשוני בתהליך זה הוא אמון, saddhā .saddhā אינה אמונה14, אלא התחושה האינטואיטיבית שיש משמעות; ישנן מטרות ואנרגיות ששוות יותר מאשר רק להסתדר. אז מהיכן עולה תחושת הערך והחיוניות שלכם? מה מתעורר לחיים עבורכם כאשר אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזו? לטפל בילדים שלכם ולעשות את הטוב ביותר עבורם? לשרת את הקהילה? לחקור ולפתח את הדהמה? זה תלוי בכם. אמון זה מובא על ידי נכונות15 (chanda). כאשר אתם נותנים מעצמכם בחופשיות ולא בגלל מה שמישהו אחר רוצה, אומר או עושה, יש יופי בתודעה. שאיפה, הנכונות הבריאה לעשות, נקראת 'יפה בהתחלה'. ברגע זה, אתם לא חושבים, 'מה אני אקבל מזה? מה אנשים אחרים חושבים? האם אצליח? האם אני מסוגל לזה?' אם תחכו עד שתחשבו שאתם מוכנים, הסיכויים הם שתחכו לנצח. עלינו לקפוץ קפיצת אמון המבוססת על כוונות, ולא על תפיסות של עצמי ואחר. אז פשוט עשו זאת. תנו 'כן' לאמון ו'לא' לספקולציה המתנודדת. ככל שאתם מפקפקים יותר, כך המיקוד שלכם הופך פחות יציב; ככל שאתם פחות ממוקדים, כך אתם יותר נסערים; ככל שאתם יותר נסערים, כך אתם מפקפקים יותר. עליכם לשבור את תוכנית הספק עם מעשה של אמון, 'כן' לכוונות הטובות. בטוח שתעשו טעויות, אבל אם תישארו בתוך גבולות האתיקה והמודעוּת, זו הדרך שבה תלמדו.

עם אמון, האנרגיה היא פתיחה של הלב, בעוד שאמונה עיוורת סוגרת את התודעה על ידי נעילתה על רעיון או תיאוריה. אמונה משתמשת באנרגיה כדי להגן או לתקוף, ולא לחקור. אמון, מאידך, תמיד מרוויח מחקירה. כאשר אתם שמים אמון במישהו או במשהו, זה אומר שתתנו לו תשומת לב ברורה ותתייחסו ברצינות למה שהוא אומר. אבל הבודהה מדגיש שאמון כזה חייב להיות מגובה בחקירה של האמת, ובעבודה איתה בתוך עצמכם. זה 'יפה באמצע'. אז זה מבשיל ל'יפה בסוף': ביטחון ומימוש.

אם אנו רוצים לטפח את הפוטנציאל שלנו במלואו, זה צריך להיות בתהליך שמכסה גם את איך שאנו מרגישים ושואפים, וגם איך שאנו מכוונים ופועלים. אז אנחנו יכולים לבדוק היכן נמצאות ההנחות השגויות או הדחפים הרשלניים. אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו מפני בורות וסבל ולא להגדיל אותם. בהדרגה, אנחנו יכולים למחוק אותם. אנחנו מסוגלים לפרק את היסודות של ההאשמה, חוסר האמון, חרטה, חרדה ודחייה, עד שהתוכניות האלה מתפרקות למקרים או מקומות קטנים יותר, כמו אכזבה או שעמום, או להרגלים מושרשים עמוק שעלינו לעבוד דרכם באמצעות חקירה תובנתית.

לכן, יש נתיב לטפח. ככל שאתם יכולים להעריך ולחיות את הנתיב של מחשבה, דיבור ופעולה ברורים, כך אתם נמלטים יותר משיפוט לפי ערכי העולם הזה. אתם לומדים איך לחקור את החשיבה שלכם, לא במונחים של כמה פקחים אתם, אלא במונחים של האם החשיבה שלכם מזהה ונמנעת מאכזריות, והאם היא מזהה חמלה והתחשבות. אתם יכולים להקדיש זמן מה להיזכרות כזו בסוף היום. שלמויות לא עומדות בראש הרשימה במונחים של ערכי העולם הזה; הן לא בהכרח יביאו לכם קידום, אבל הן יעניקו לכם שלוות תודעה פנימית. וככל שאתם מעריכים ומעניקים אנרגיה לאיכויות אלה, כך יותר שלום הפָּארַמִי יביא. האנרגיה שלהן באה משאיפה, ומיישום למה שמביא את התוצאות הטובות ביותר. ההתעניינות שלנו היא: האם אנו פועלים, מדברים וחושבים בדרכים שאנו יכולים להסתכל עליהן לאחור בביטחון ומצפון נקי? האם אנו פועלים בנדיבות או לא? האם אנו דואגים לאנשים אחרים? אנו יכולים להעניק אנרגיה לאיכויות אלה על ידי הקדשת תשומת לב אליהן, הבאתן לתודעה בהיזכרות והתעכבות עליהן. שוב: למה שאנו מקדישים תשומת לב, אנו מעניקים אנרגיה; מה שמקבל אנרגיה, שולט בעולמנו.

הפניית אנרגיה אל הידיעה

שאפתנות היא אנרגיה טובה להתחיל בה מדיטציה. אחת הדרכים המסורתיות ליצור קשר עם זה נקראת pūja, מעשה של כיבוד. זה בדרך כלל קשור להגשת דברים סמליים כמו אש, קטורת ופרחים לדימוי קדוש, משהו שמעורר את תחושת הטוב, האמת והיפה. אתם מקימים מזבח, דמות או חפץ להערצה, מגישים לו מנחות כאלה, ומדקלמים או מביאים את לבכם לאמון בדרך אחרת. מנהגים כאלה של הערצה יכולים להיות מקור לאנרגיה ממלאת. במבט מבחוץ, אנשים עשויים לחשוב, 'מה לעזאזל קורה כאן? האם אתם באמת חושבים שזה יעשה לכם משהו?' זה מכיוון שאנשים לא מבינים שהדימוי נמצא שם כדי לייצג משהו עמוק בשאיפות שלכם16. אתם לא עובדים פסל או אל. הדימוי אינו לצורכי אמונה או קישוט אלא כדי לזרז תחושה של הגשה, אמון, ביטחון, ונתינה מעצמכם.

דימוי לא יכול לבצע שום פעולה טובה או רעה. אבל אתם לא מבקשים ממנו להיות מְבַצֵּעַ; אתם רק משתמשים בו כאביזר להוצאת האנרגיה שלכם. אז pūjā נעשית עם התחושה האמיתית ביותר של אמון, אהבה והערכה למה שהדימוי מייצג – למשל הטהור, החומל, השמח, הנבון. אתם יכולים גם לפתח את רוח הכיבוד כלפי אנשים שאתם מכבדים. הבודהה עצמו העיר שלכבד את מי שראוי לכבוד17 הוא ברכה גדולה, בשל המיקוד והאנרגיה שהוא מעורר. זה מביא את תודעתכם לפתיחות בהירה והכרת תודה: ההכנה המושלמת למדיטציה. כאשר אתם מכבדים את המכובד, אתם מאמצים את מטרותיו, ערכיו ואת האנרגיה שלו.

האנרגיה של עשיית דברים – האנרגיה של עירור ושימוח עצמכם מצד אחד, ומשמעת, ריסון וחקירה מצד שני – מכוונת גם לתוצאה סופית. מאמץ הוא פונקציה מאוד שימושית של אנרגיה; עם זאת, מאמץ לעולם לא יכול להיות מטרה. המטרה אינה להמשיך ולעשות יותר ויותר מאמץ; המטרה היא להגיע ליציבות רגשית ומלאות לב. ועם זה מגיע שפע שאינו משתנה מכיוון שהוא אינו נתמך על ידי פעולות או מצבי תודעה. הבודהה קרא לזה 'Nibbāna'18, 'בלתי-מותנה' או 'נטול-מוות'.

כדי להגיע לסוף האנרגיה של העשייה, אתם יכולים להחיל תשומת לב על התהליך של איך אתם מודעים. מה הבסיס לידיעת כל דבר? וכמה מהידיעה הן פרשנויות והנחות נוספות? האם יכול להיות שחרור מאלה?

לדוגמה, לאחרונה הצטננתי. התסמינים היו תחושה שהראש שלי היה תחת לחץ, עם תחושות חזקות סביב המוח והעיניים. הגרון הרגיש מחוספס. הנטייה האינסטינקטיבית של התודעה היא לכיוון של להתגבר על זה, ולרפא את זה: 'איך אני יכול לתקן את זה? מתי זה הולך להיעלם? איך אני יכול להגיע למקום שבו הכאב לא קורה? למה זה צריך להיות כאן?' ואז פעם אחת המחשבה הזו עלתה בראשי: 'למה אתה מביא את הכאב לכאן? למה לא להשאיר אותו שם? למה לא לומר שיש כאב, והוא שם?' אז הידיעה של אי הנוחות ושל התגובות המנטליות היא ממש כאן, והאובייקט של הידיעה, התחושה הלא נעימה, הוא שם.

עם תשומת לב, על ידי נוכחות מלאה ומודעוּת לאי נעימות, אנחנו יכולים להתחיל לקבל תחושה של זה כנמצא שם ולהשאיר אותו שם. אז יש לנו אזור שבו אפשר לשהות בשלווה, מבלי לחסום או להגזים בתחושה. בעוד שאם אנחנו תמיד נצמדים לתחושה כ-כאן, כשלי ומה שאני, אז מגיע המאבק הרגשי, הבלבול, הניסיונות לחסום אותו, הזעם וכן הלאה. ואז, האנרגיה שלנו מנוצלת כולה בפעילות חסרת תכלית. אבל אם ההיצמדות נזנחת, האנרגיה של האדם נשארת בתחושה של שלווה וידיעה; ואפשר לשפר את זה ולתת לזה אנרגיה על ידי התמקדות בזה.

דברים פיזיים הם הרבה יותר קלים לעבודה מאשר דברים מנטליים, אז לומדים לתרגל עם אי הנוחות הפיזית תחילה. לאחר מכן, קל יותר להבחין ולא להיתפס בעניני התודעה, כמו בהרגשה שלא עושים כל כך טוב, או לא יכולים לעשות את המדיטציה הזו. זה נהיה קל יותר לקחת צעד אחורה מהמחשבות, ולמצוא איזון על ידי מודעוּת אליהן. ועם הזמן, עם אמון, תשומת לב ואנרגיה, אתם יכולים לעשות את אותו הדבר עם התוכניות המנטליות שלכם. גם אם אתם עוקבים אחר טכניקת מדיטציה כהתמכרות לעבודה, כחובה, שימו לב לאיך אתם יודעים את זה כמעורר לחץ. המודעוּת הזו היא המפתח. כאשר אתם נוגעים ואומרים 'כן' למודעוּת הזו, היא תביא אתכם לאיזון ללא מאמץ נוסף. ככל שאתם מקדישים יותר תשומת לב לידיעה הזו, יותר אנרגיה הולכת אליה; האנרגיה הולכת הרחק מהדפוס המנטלי, התחושה הפיזית, התחושה המנטלית או הרגש, ואל מודעוּת יציבה אליהם. המודעוּת הזו, על ידי עמידה ברורה בנוכחות כאב או ספק או דימוי עצמי, משחררת את העוצמה הרגשית וההתעסקות המרובה שהם נושאים. המאבק וההתרגשות מפסיקים והתהליך של להישאב על ידי רוחות רפאים מתהפך. אתם מתחילים להתמלא בשלווה.

לפעמים תרגול הוא פשוט בעניין החזקת מקום, נקודה בגוף שלכם – או נקודה בתודעה שלכם – ללא מטרה לתקן אותה, אלא רק להחזיק אותה בזהירות בחוסר תשוקה. אתם פשוט נותנים לתשומת לב ואנרגיה להיכנס למקום הזה, כך שהגוף מוחזק באנרגיית מודעוּת, והתודעה מתיישבת בתוכה. זה יכול לשטוף החוצה את המצוקות, את הקהוּת ואת המקומות הפגועים. יש יכולת ריפוי לאנרגיה שמתרחשת כאשר אתם מפסיקים 'לעשות את זה' ובמקום זאת מאפשרים לאנרגיה להצטבר ולהעשיר אתכם.

זה התחום של samādhi – ריכוז, או איחוד – שהוא מצב של אנרגיה יציבה, שבו הגוף, הלב והאנרגיות האינטלקטואליות מתמזגות ונחות. יש לו את האנרגיה של הנאה שאינה מבוססת על החושים או האינטלקט, והוא מאפשר מנוחה במודעוּת.

אנרגיה כגורם להתעוררות

לאף אחד מאיתנו אין יותר מדי או פחות מדי אנרגיה; כל מה שאנו סובלים ממנו הוא חוסר איזון ובורות לגביה. אז אם אתם פיזית לא חזקים במיוחד, התאימו את הגבול שלכם למצב הזה. תוך שאתם נשארים בתוך המגבלה הזו, אומרים 'כן' לפחות פעילויות פיזיות ו'לא' להרבה יותר, תגלו שהאנרגיה שלכם תצטבר בתוך הגבול. באופן דומה, אם אתם לא מרגישים חזקים רגשית, צרו גבול לשאיפות שלכם שמאפשר לכם להישאר ממוקדים ובעלי תשומת לב עם אנרגיה בשפע. מצאו דרך לקבוע את הגבולות שלכם, ואז היו בטוחים בתוכם.

אולם אנו מתאמנים בדהרמה; זה הרסני לחשוב, 'אני לא טוב כמו' או 'אני טוב יותר', מפני שאם אתם עושים זאת, התודעה שלכם לא נשארת על הקרקע שלה אלא מתחילה לברור ולהשוות, למצוא פגמים ולזלזל בעצמכם או באחרים. במקום זאת, הכירו בפוטנציאל לסיים סבל! אם אורח החיים שלכם יכול להתאים למערכת שאיפות, אז אמרו 'כן' להן ולגבול שהן מייצגות, ותנו להן את כל האנרגיה שלכם! אתם יכולים לשנות את השאיפות האלה אם זה נראה מתאים. אבל הדבר החשוב ביותר הוא להבין שגבול נמצא שם כדי לסייע להתעוררות שלכם, ולא כדי לתת לכם מעמד או לגרום לכם להרגיש לא מספיקים. אז אם אתם אומרים, 'אני רק זה' או 'אני אחד מאלה', אז אתם משתמשים לרעה בגבול, והאנרגיה אובדת.

לסיכום, אנו יכולים לראות שיש אנרגיה הקשורה להקמה, לעשייה ולהיות. האנרגיה הזו מובילה להיצמדות לדימוי עצמי ולנטל שהדימוי הזה מייצג. עם זאת, אנו יכולים לעורר ולטפח אנרגיה שונה – כזו שקשורה להיות מעבר לכל דימוי. אם אנו נפתחים אל השקט של התודעה, שבו איננו נזירים או נזירות, גברים או נשים, אז ישנה אנרגיה יציבה יפהפייה שתומכת בהשלכת נטלים. זו הסיבה שאנרגיה היא אחד הגורמים הראשוניים להתעוררות.