שיחות דהרמה של אג'אהן צ'ה א'

ארבע האמיתות הנאצלות

שיחת דהרמה מאת אג'אהן צ'ה1

תרגום מאנגלית והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו

היום הוזמנתי על ידי אב המנזר לתת לכם שיעור2, לכן אני מבקש מכם לשבת בשקט ולהרגיע את תודעתכם. עקב מחסום השפה עלינו להשתמש במתרגם, כך שאם לא תשימו לב כראוי, ייתכן שלא תבינו.

שהותי כאן הייתה נעימה מאוד. גם המאסטר וגם אתם, תלמידיו, הייתם אדיבים מאוד, כולכם ידידותיים וחייכניים, כיאה לאלו המתרגלים את הדהרמה האמיתית. גם המבנה שלכם מעורר השראה רבה, אבל גדול כל כך! אני מעריץ את מסירותכם בשיפוצו כדי להקים מקום לתרגול הדהרמה.

בהיותי מורה מזה שנים רבות, נפלו גם בחלקי קשיים. כיום ישנם בסך הכל כארבעים סניפים של המנזר שלי, וואט נונג פה פונג3, אבל גם בימים אלה יש לי חסידים שקשה ללמד. חלקם יודעים אך לא טורחים לתרגל, חלקם לא יודעים ולא מנסים לברר. אני לא יודע מה לעשות איתם. למה לבני אדם יש תודעה כזו? להיות בורים זה לא כל כך טוב, אבל אפילו כשאני אומר להם, הם עדיין לא מקשיבים. אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות. אנשים כל כך מלאי ספקות בתרגול שלהם, הם תמיד מפקפקים. כולם רוצים ללכת לנירוואנה, אבל הם לא רוצים ללכת בדרך. זה מבלבל. כשאני אומר להם לעשות מדיטציה, הם מפחדים, או אם לא מפחדים אז פשוט ישנוניים. לרוב הם אוהבים לעשות את הדברים שאני לא מלמד. כשפגשתי את אב המנזר הנכבד כאן, שאלתי אותו איך הם חסידיו. הוא אמר שהם אותו דבר. זה הכאב של להיות מורה.

הלימוד שאציג בפניכם היום הוא דרך לפתור בעיות ברגע הנוכחי, בחיים הנוכחיים. יש אנשים שאומרים שיש להם כל כך הרבה עבודה לעשות שאין להם זמן לתרגל את הדהרמה. "מה אנחנו יכולים לעשות?" הם שואלים. אני שואל אותם, 'אתם לא נושמים בזמן שאתם עובדים?' 'כן, ברור שאנחנו נושמים!' 'אז איך זה שיש לכם זמן לנשום כשאתם כל כך עסוקים?' הם לא יודעים מה לענות. 'אם פשוט תהיו בתשומת-לב בזמן העבודה יהיה לכם המון זמן לתרגל.'

תרגול מדיטציה הוא בדיוק כמו נשימה. בזמן העבודה אנחנו נושמים, בזמן השינה אנחנו נושמים, בזמן הישיבה אנחנו נושמים. למה יש לנו זמן לנשום? מכיוון שאנו רואים את החשיבות של הנשימה, אנחנו תמיד יכולים למצוא זמן לנשום. באותו אופן, אם נראה את החשיבות של תרגול מדיטציה, נמצא את הזמן לתרגל.

האם מישהו מכם סבל אי פעם? האם הייתם אי פעם מאושרים? הנה האמת, כאן עליכם לתרגל את הדהרמה. מי זה שמאושר? התודעה מאושרת. מי סובל? התודעה סובלת. בכל מקום שבו הדברים האלה עולים, שם הם נפסקים. האם חוויתם אושר? האם חוויתם סבל? זו הבעיה שלנו. אם נדע את הסבל, את סיבת הסבל, את סוף הסבל ואת הדרך המוליכה לסוף הסבל, נוכל לפתור את הבעיה.

ישנם שני סוגים של סבל: סבל רגיל וסבל בלתי רגיל4. סבל רגיל הוא הסבל שהוא הטבע הטבוע בתנאים: עמידה היא סבל, ישיבה היא סבל, שכיבה היא סבל. זהו הסבל הטבוע בכל התופעות המותנות. אפילו הבודהה חווה את הדברים הללו, הוא חווה נוחות וכאב, אך הוא זיהה אותם כתנאים בטבע. הוא ידע כיצד להתגבר על תחושות רגילות וטבעיות אלה של נוחות וכאב באמצעות הבנת טבען האמיתי. מכיוון שהוא הבין את "הסבל הטבעי" הזה, תחושות אלו לא הפריעו לו.

סוג הסבל החשוב הוא הסוג השני, הסבל שזוחל מבחוץ, "הסבל הבלתי רגיל". אם אנחנו חולים, ייתכן שנצטרך לקבל זריקה מהרופא. כאשר המחט חודרת את העור יש כאב שהוא טבעי לחלוטין. כאשר המחט נשלפת, הכאב הזה נעלם. זה כמו סוג הסבל הרגיל, זו לא בעיה, כולם חווים אותו. הסבל יוצא הדופן הוא הסבל הנובע ממה שאנו מכנים upādāna,5 היאחזות בדברים. זה כמו לקבל זריקה עם מזרק מלא רעל. זה כבר לא סוג רגיל של כאב, זה הכאב שמסתיים במוות. זה דומה לסבל הנובע מהיאחזות.

השקפה שגויה, אי ידיעת טבע אי-הקביעות של כל הדברים המותנים, היא סוג אחר של בעיה. דברים מותנים הם תחום ה-saṁsāra.6 חוסר הרצון שדברים ישתנו - אם אנחנו חושבים כך, עלינו לסבול. כשאנחנו חושבים שהגוף הוא אנחנו או שייך לנו, אנחנו מפחדים כשאנחנו רואים אותו משתנה. חשבו על הנשימה: ברגע שהיא נכנסת היא חייבת לצאת, לאחר שיצאה היא חייבת להיכנס שוב. זהו טבעה, כך אנו מצליחים לחיות. דברים לא מתפקדים בצורה כזו. כך הם תנאים, אבל אנחנו לא מבינים זאת.

נניח שאיבדנו משהו. אם היינו חושבים שהחפץ הזה הוא באמת שלנו, היינו שוקעים בהרהורי צער עליו. אם לא היינו יכולים לראות אותו כדבר מותנה המתנהל לפי חוקי הטבע, היינו חווים סבל7. אבל אם אתם שואפים8, האם אתם יכולים לחיות? דברים מותנים חייבים להשתנות באופן טבעי בצורה כזו. לראות זאת זה לראות את הדהרמה, לראות aniccaṁ, את השינוי. אנחנו חיים בהתאם לשינוי הזה9. כשאנחנו יודעים איך הם הדברים, אנחנו יכולים להניח להם.

תרגול הדהרמה הוא לפתח הבנה של דרך הדברים10 כדי שלא יתעורר סבל. אם נחשוב בצורה שגויה, נעמיד את עצמנו בניגוד לעולם, בניגוד לדהרמה ולאמת. נניח שהייתם חולים ונאלצתם להתאשפז בבית חולים. רוב האנשים יחשבו, 'בבקשה אל תיתן לי למות, אני רוצה להבריא'. זוהי חשיבה שגויה, היא תוביל לסבל. עליכם לחשוב לעצמכם, 'אם אחלים - אחלים, אם אמות - אמות'. זוהי חשיבה נכונה, כי בסופו של דבר אינך יכול לשלוט במצבים. אם אתה חושב כך, בין אם אתה מת או מחלים, אינך יכול לטעות, אינך צריך לדאוג. התודעה שרוצה להבריא בכל מחיר, ומפחדת מהמחשבה על מוות, היא התודעה שלא מבינה מצבים. עליך לחשוב, 'אם אחלים זה בסדר, אם לא אחלים זה בסדר'. בדרך זו איננו יכולים לטעות, איננו צריכים לפחד או לבכות, כי הִתְכַּוְנַנּוּ לאופן שבו הם הדברים.

הבודהה ראה בבירור. תורתו תמיד רלוונטית11, לעולם אינה מתיישנת. היא לעולם לא משתנה. גם כיום היא עדיין כזו, היא לא השתנתה. על ידי לקיחת תורה זו ללבנו נוכל לזכות בגמול של שלווה ורווחה.

בתורותיו יש השתקפות של 'לא-אני': 'זה לא העצמי שלי, זה לא שייך לי'. אבל אנשים לא אוהבים להקשיב לסוג כזה של תורה כי הם קשורים לרעיון של העצמי. זוהי הסיבה לסבל. כדאי לשים לב לכך.

היום אשה שאלה איך להתמודד עם כעס. אמרתי לה שבפעם הבאה שהיא כועסת, היא צריכה לכוון את השעון המעורר שלה ולשים אותו מולה. אחר כך היא צריכה לתת לעצמה שעתיים כדי שהכעס ייעלם. אם זה באמת הכעס שלה, היא כנראה יכלה להגיד לו שייעלם כך: 'בעוד שעתיים יעלם!' אבל כעס הוא לא באמת שלנו וסר לפקודתנו.

לפעמים תוך שעתיים הוא עדיין לא נעלם, לפעמים תוך שעה אחת הוא כבר נעלם. החזקת כעס כרכוש אישי תגרום לסבל. אם הוא באמת היה שייך לנו, הוא היה צריך לציית לנו. אם הוא לא מציית לנו, פירוש הדבר שזו רק הטעיה. אל תיפלו בפח. בין אם התודעה שמחה או עצובה, אל תיפלו בפח. בין אם התודעה אוהבת או שונאת, אל תיפלו בפח, זו הטעיה בלבד.

האם מישהו מכם כעס אי פעם? כשאתם כועסים, האם זה מרגיש טוב או רע? אם זה מרגיש רע, אז למה אתם לא זורקים את התחושה הזו? למה לטרוח לשמור אותה? איך אתם יכולים לומר שאתם חכמים ואינטליגנטים כשאתם נאחזים בדברים כאלה? מאז היום שנולדתם, כמה פעמים התודעה הטעתה אתכם לכעס? יש ימים שהתודעה יכולה אפילו לגרום למשפחה שלמה לריב, או לגרום לכם לבכות כל הלילה. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לכעוס, אנחנו עדיין נאחזים בדברים וסובלים. אם אתם לא רואים סבל, תצטרכו להמשיך לסבול ללא הגבלת זמן, ללא סיכוי להפוגה. עולם ה-saṁsāra הוא כזה. אם נדע איך הוא, נוכל לפתור את הבעיה.

תורתו של הבודהה קובעת שאין דרך טובה יותר להתגבר על סבל מאשר לראות ש"זה לא אני", "זה לא שלי". זוהי השיטה הגדולה ביותר. אבל בדרך כלל אנחנו לא שמים לב לכך. כשסבל מתעורר אנחנו פשוט בוכים עליו בלי ללמוד ממנו. למה זה כך? עלינו לבחון היטב את הדברים האלה, כדי לפתח את הBuddho-, זה שיודע12.

שימו לב, חלקכם אולי לא מודעים לכך שזוהי תורת דהרמה. אני הולך לתת לכם קצת דהרמה שמחוץ לכתבים13. רוב האנשים קוראים את הכתבים אבל לא רואים את הדהרמה. היום אני הולך לתת לכם תורה שמחוץ לכתבים. יש אנשים שעשויים לפספס את הנקודה או לא להיות מסוגלים להבין אותה.

נניח ששני אנשים הולכים יחד ורואים ברווז ותרנגולת. אחד מהם אומר, "למה התרנגולת הזאת לא כמו הברווז, למה הברווז לא כמו התרנגולת?" הוא רוצה שהתרנגולת תהיה ברווז והברווז תהיה תרנגולת. זה בלתי אפשרי. אם זה בלתי אפשרי, אז אפילו אם אותו אדם היה רוצה במשך כל שארית חייו שהברווז יהיה תרנגולת והתרנגולת תהיה ברווז, זה לא היה קורה, כי התרנגולת היא תרנגולת והברווז הוא ברווז. כל עוד אותו אדם היה חושב כך, הוא היה סובל. האדם השני היה רואה שהתרנגולת היא תרנגולת והברווז הוא ברווז, וזה כל מה שיש. אין בעיה. הוא רואה נכון. אם אתם רוצים שהברווז יהיה תרנגולת והתרנגולת תהיה ברווז, אתם באמת תסבלו14.

באותו אופן, חוק ה-aniccaṁ קובע שכל הדברים אינם קבועים. אם אתם רוצים שדברים יהיו קבועים, אתם תסבלו. בכל פעם שאי-קביעות תופיע, תתאכזבו. מי שרואה שדברים מטבעם אינם קבועים, יהיה רגוע, לא יתרחש כל קונפליקט. מי שרוצה שדברים יהיו קבועים, יתקל בקונפליקט, אולי אפילו יאבד שינה בגללו. פירוש הדבר הוא להיות בּוּר ב-aniccaṁ, באי-הקביעות, תורתו של הבודהה.

אם אתם רוצים לדעת את הדהרמה, היכן עליכם לחפש? עליכם להסתכל בתוך הגוף והתודעה. לא תמצאו אותה במדפי ארון ספרים. כדי לראות באמת את הדהרמה, עליכם להסתכל בתוך הגוף והתודעה שלכם. ישנם רק שני דברים אלה. התודעה אינה נראית לעין הפיזית, היא חייבת להיראות ב"עין התודעה". לפני שניתן יהיה לממש את הדהרמה, עליכם לדעת היכן לחפש. הדהרמה שנמצאת בגוף חייבת להיראות בגוף. ובמה אנו מסתכלים על הגוף? אנו מסתכלים על הגוף עם התודעה15. לא תמצאו את הדהרמה בשום מקום אחר, כי גם אושר וגם סבל נובעים ממש כאן. האם ראיתם אושר העולה בעצים? או מהנהרות, או ממזג האוויר?16 אושר וסבל הן תחושות העולות בגופנו ובתודעתנו.

לכן הבודהה אומר לנו להכיר את הדהרמה ממש כאן. הדהרמה נמצאת ממש כאן, עלינו להסתכל ממש כאן. המאסטר אולי אומר לכם להביט בדהרמה שבספרים, אבל אם אתם חושבים שכאן הדהרמה באמת נמצאת, לעולם לא תראו אותה. לאחר שתסתכלו בספרים עליכם להרהר בתורות הללו כלפי פנים. אז תוכלו להבין את הדהרמה. היכן קיימת הדהרמה האמיתית? היא קיימת ממש כאן בגוף ובנפש שלנו. זוהי מהות תרגול ההתבוננות.

כשאנחנו עושים זאת, תבונה תעלה בתודעתנו. כאשר יש תבונה בתודעתנו, אז לא משנה לאן נסתכל, הדהרמה היא שם. נראה aniccaṁ, dukkhaṁ ו- anattā בכל עת. aniccaṁ פירושה חולף. אם נצמד לדברים חולפים עלינו לסבול, dukkhaṁ, כי הם לא אנחנו או שלנו (anattā). אבל אנחנו לא רואים את זה, אנחנו תמיד רואים אותם כעצמנו ושייכים לנו.

משמעות הדבר היא שאתם לא רואים את האמת של המוסכמות. אתם צריכים להבין מוסכמות. לדוגמה, לכולנו שיושבים כאן יש שמות. האם השמות שלנו נולדים איתנו או שהם מוקצים לנו אחר כך? אתם מבינים? זוהי מוסכמה. האם מוסכמה מועילה? כמובן שהיא מועילה. לדוגמה, נניח שיש ארבעה אנשים, א', ב', ג' וד'. לכולם חייב להיות שמות אישיים לנוחות התקשורת והעבודה המשותפת. אם היינו רוצים לדבר עם מר א', היינו יכולים לקרוא למר א' והוא היה מגיע, לא האחרים. זוהי הנוחות של המוסכמה. אבל כשנתבונן לעומק העניין, נראה שאין שם באמת אף אחד. נראה הִתְעַלּוּת17. יש רק אדמה, מים, רוח ואש, ארבעת היסודות. זה כל מה שיש בגוף הזה שלנו.

אבל אנחנו לא רואים זאת בצורה הזו בגלל כוח ההיאחזות של ה- attavādupādāna18 אם היינו מסתכלים היטב היינו רואים שאין הרבה במה שאנו מכנים אדם. החלק המוצק הוא יסוד האדמה, החלק הנוזלי הוא יסוד המים, והחלק המספק חום נקרא יסוד האש. כשאנחנו מפרקים דברים אנחנו רואים שיש רק אדמה, מים, רוח ואש. היכן נמצא האדם? אין כזה.

זו הסיבה שבודהה לימד שאין תרגול נעלה יותר מאשר לראות ש"זה לא אני-עצמי ולא שייך לי". אלו פשוט מוסכמות. אם נבין הכל בצורה ברורה בדרך זו נחייה בשלווה. אם נבין ברגע הנוכחי את האמת של הארעיות, שהדברים אינם עצמנו או שייכים לנו, אז כשהם מתפרקים, אנחנו בשלום איתם, כי בכל מקרה הם לא שייכים לאף אחד. הם בסך הכל יסודות האדמה, המים, הרוח והאש.

קשה לאנשים לראות זאת, אך למרות זאת, זה לא מעבר ליכולתנו. אם נוכל לראות זאת, נמצא סיפוק, לא יהיו לנו כל כך הרבה כעס, חמדנות או אשליה. תמיד תהיה דהרמה בליבנו. לא יהיה צורך בקנאה ובזדון, כי כולם פשוט אדמה, מים, רוח ואש. אין בהם יותר מזה. כשנקבל את האמת הזו, נראה את האמת של תורת הבודהה.

אם היינו יכולים לראות את האמת של תורתו של הבודהה, לא היינו צריכים להשתמש בכל כך הרבה מורים! לא היה צורך להקשיב לתורות כל יום. כשאנחנו מבינים, אנחנו פשוט עושים את מה שנדרש מאיתנו. אבל מה שהופך אנשים לכל כך קשים ללימוד הוא שהם לא מקבלים את התורה ומתווכחים עם המורים והתורה. מול המורה הם מתנהגים קצת יותר טוב, אבל מאחורי גבו הם הופכים לגנבים! אנשים באמת קשים ללימוד. האנשים בתאילנד כאלה, לכן הם חייבים שיהיו להם כל כך הרבה מורים.

היזהרו; אם לא תיזהרו, לא תראו את הדהרמה. עליכם להיות זהירים, לקחת את הלימוד ולשקול אותו היטב. האם הפרח הזה יפה? האם אתם רואים את הכיעור שבפרח הזה? כמה ימים הוא יהיה יפהפה? איך הוא ייראה מעכשיו והלאה? למה הוא משתנה כל כך? תוך שלושה או ארבעה ימים אתם צריכים לקחת אותו ולזרוק אותו, נכון? הוא מאבד את כל יופיו. אנשים קשורים ליופי, קשורים לטוּב. אם משהו טוֹב הם פשוט נופלים בשביו לחלוטין. הבודהה אומר לנו להסתכל על דברים יפים פשוט כְּיָפִים; עלינו לא להיאחז בהם. אם יש תחושה נעימה, עלינו לא ליפול בשביה. טוּב אינו דבר בטוח, יופי אינו דבר בטוח. שום דבר אינו בטוח. אין דבר בעולם הזה שהוא ודאי. זוהי האמת. הדברים שאינם אמיתיים הם הדברים שמשתנים, כמו יופי. האמת היחידה שיש לו היא בשינוי המתמיד שלו. אם אנו מאמינים שדברים יפים, כאשר יופיים דוהה, גם התודעה שלנו מאבדת את יופיה. כאשר הדברים כבר אינם טובים, גם התודעה שלנו מאבדת את טוּבה. כאשר הם נהרסים או ניזוקים, אנו סובלים משום שנאחזנו בהם כאילו היו שלנו. הבודהה אומר לנו לראות שהדברים הללו הם פשוט מבנים של הטבע. יופי מופיע, ובתוך ימים ספורים הוא דוהה. לראות זאת פירושו להיות בעל תבונה.

לכן עלינו לראות את אי הקביעות. אם אנו חושבים שמשהו יפה, עלינו לומר לעצמנו שהוא לא, אם אנו חושבים שמשהו מכוער, עלינו לומר לעצמנו שהוא לא. נסו לראות דברים בצורה זו, הרהרו ללא הרף בצורה זו. אז נראה את האמת בתוך דברים לא נכונים, ונראה את הוודאות בתוך הדברים שאינם ודאיים.

היום הסברתי את הדרך להבין סבל, מה גורם לסבל, את הפסקת הסבל ואת הדרך המובילה להפסקת הסבל. כשאתם מכירים סבל, עליכם לזרוק אותו. בידיעת גורם הסבל, עליכם לזרוק אותו. הִתְאַמְּנוּ לראות את הפסקת הסבל. רְאוּ aniccaṁ, dukkhaṁ ו- anattā,19 והסבל ייפסק.

כאשר הסבל נפסק, לאן אנחנו הולכים? לשם מה אנחנו מתאמנים? אנחנו מתאמנים כדי לוותר, לא כדי להשיג משהו. הייתה אישה היום אחר הצהריים שאמרה לי שהיא סובלת. שאלתי אותה מה היא רוצה להיות, והיא אמרה שהיא רוצה להיות מוארת. אמרתי, 'כל עוד את רוצה להיות מוארת, לעולם לא תהיי מוארת. את לא רוצה כלום'.

כאשר אנו יודעים את האמת של הסבל, אנו זורקים החוצה את הסבל. כאשר אנו יודעים את גורם הסבל, אז אנו לא יוצרים את הגורמים הללו, אלא מתאמנים כדי להביא את הסבל לסיומו. התרגול המוביל להפסקת הסבל הוא לראות ש'זה לא עצמי', 'זה לא אני או הם'.20 ראייה בדרך זו מאפשרת לסבל להיפסק. זה כמו להגיע ליעדנו ולעצור. זוהי הפסקה. זוהי התקרבות לנירוואנה. במילים אחרות, להתקדם זה סבל, לסגת זה סבל ולעצור זה סבל21. לא להתקדם, לא לסגת ולא לעצור, האם נשאר משהו? הגוף והתודעה נפסקים כאן. זוהי הפסקת הסבל. קשה להבין, נכון? אם נלמד את התורה הזו בחריצות ובעקביות, נתעלה מעל דברים ונגיע להבנה; תהיה הפסקה. זוהי התורה האולטימטיבית של הבודהה, זוהי נקודת הסיום. תורתו של הבודהה מסתיימת בנקודת הוויתור המוחלט.

היום אני מציע את התורה הזו לכולכם וגם למאסטר הנכבד. אם יש בה משהו לא נכון, אני מבקש את סליחתכם. אבל אל תמהרו לשפוט אם זה נכון או לא נכון, פשוט הקשיבו לזה קודם. אם הייתי נותן לכולכם פרי ואומר לכם שהוא טעים, עליכם לשים לב לדברי, אבל אל תאמינו לי מיד, כי עדיין לא טעמתם אותו. כך גם התורה שאני נותן לכם היום. אם אתם רוצים לדעת אם ה"פרי" מתוק או חמוץ, עליכם לפרוס חתיכה ולטעום אותה. אז תדעו את מתיקותו או חמיצותו. אז תוכלו להאמין לי, כי אז כבר ראיתם בעצמכם. אז בבקשה אל תזרקו את ה"פרי" הזה, שמרו אותו וטעמו אותו, דעו את טעמו בעצמכם.

לבודהה לא היה מורה, אתם יודעים. פעם שאל אותו סגפן מי המורה שלו, והבודהה ענה שאין לו כזה22. הסגפן פשוט הלך משם כשהוא מנענע בראשו. הבודהה היה כן מדי. הוא דיבר אל מישהו שלא יכול היה לדעת או לקבל את האמת. זו הסיבה שאני אומר לכם לא להאמין לי. הבודהה אמר שפשוט להאמין לאחרים זה טיפשי, כי אין ידיעה ברורה בפנים. זו הסיבה שבודהה אמר 'אין לי מורה'. זוהי האמת. אבל עליכם להסתכל על זה בצורה הנכונה. אם לא תבינו את זה נכון, לא תכבדו את המורה שלכם. אל תגידו 'אין לי מורה'. עליכם לסמוך על המורה שלכם שיגיד לכם מה נכון ומה לא נכון, ואז עליכם לתרגל בהתאם23.

היום הוא יום מזל עבור כולנו. הייתה לי הזדמנות להיפגש עם כולכם ועם המאסטר הנכבד. לא הייתם חושבים שנוכל להיפגש ככה כי אנחנו גרים כל כך רחוקים זה מזה. אני חושב שחייבת להיות סיבה מיוחדת לכך שהצלחנו להיפגש בדרך זו. הבודהה לימד שלכל דבר שמתרחש חייבת להיות סיבה. אל תשכחו את זה. חייבת להיות סיבה כלשהי. אולי בקיום קודם היינו אחים ואחיות באותה משפחה. זה אפשרי. מורה אחר לא הגיע, אבל אני כן. מדוע כך? אולי אנו יוצרים את הסיבות ברגע הנוכחי עצמו. גם זה אפשרי.

אני משאיר את כולכם עם תורה זו. לוּ תהיו חרוצים ומאומצים בתרגול. אין דבר טוב יותר מתרגול הדהרמה; הדהרמה היא התומכת בכל העולם. אנשים מבולבלים בימים אלה משום שאינם מכירים את הדהרמה. אם הדהרמה תהיה איתנו, נהיה מרוצים. אני שמח שהייתה לי הזדמנות זו לעזור לכם ולמורה הנכבד בפיתוח תרגול הדהרמה. אני משאיר אתכם עם איחולי הטובים מכל הלב. מחר אעזוב, אני לא בטוח לאן. זה טבעי. כאשר יש בא בהכרח יש גם הולך, כאשר יש הולך בהכרח יש בא. כך העולם נראה. עלינו לא להיות מרוצים או נסערים מהשינויים בעולם. יש אושר ואז יש סבל; יש סבל ואז יש אושר; יש רווח ואז יש הפסד; יש הפסד ואז יש רווח. כך הדברים מתנהלים.

בתקופתו של הבודהה היו תלמידים של הבודהה שלא אהבו אותו, משום שהבודהה האיץ בהם להיות חרוצים, להיות ערניים. אלה שהיו עצלנים פחדו מהבודהה והתמרמרו עליו. כשהוא מת, קבוצה אחת של תלמידים בָּכְתָה והיתה מוטרדת מכך שהבודהה לא ידריך אותם יותר. אלה עדיין לא היו חכמים. קבוצה אחרת של תלמידים שמחה והוקלה מכך שהבודהה לא יעמוד על גבם ויגיד להם מה לעשות. קבוצה שלישית של תלמידים הייתה שקולה. הם הרהרו שמה שעולה חולף כתוצאה טבעית. היו שלוש קבוצות אלה. עם איזו קבוצה אתם מזדהים? האם אתם רוצים להיות אחד המרוצים או מה? קבוצת התלמידים שבכו כשהבודהה נפטר עדיין לא הבינה את הדהרמה. הקבוצה השנייה הייתה אלה שטעו בבודהה. הוא תמיד אסר עליהם לעשות את הדברים שהם רצו לעשות. הם חיו בפחד מבוז ונזיפות של הבודהה, אז כשהוא נפטר הם חשו הקלה.

בימים אלה הדברים אינם שונים בהרבה. ייתכן שלמורה כאן יש כמה חסידים שמתמרמרים עליו. הם אולי לא מראים זאת כלפי חוץ, אבל זה שם בתודעה. זה נורמלי שאנשים שעדיין סובלים מזיהומי תודעה מרגישים כך. אפילו לבודהה היו אנשים ששנאו אותו. גם לי עצמי יש חסידים שמתמרמרים עלי. אני אומר להם לוותר על מעשים רעים, אבל הם מוקירים את מעשיהם הרעים. אז הם שונאים אותי. יש מספיק כאלה.

לוּ כולכם שהנכם אינטליגנטים, תתחזקו בתרגול הדהרמה.