האמת, ודרכים להגיע אליה

האמת, ודרכים להגיע אליה

במאמר המערכת של גיליונו האחרון מ-16 בפברואר כותב העורך הראשי של המגזין SCIENCE, הולדן ת'ורפ, על שיחה שהייתה לו עם אדם סאבאג', טיפוס מיוחד במינו בתחום תקשורת-המדע. הנושא לשיחה היה משבר האמינות במדע, הנובע משני גורמים:

א. ירידה באיכות הביקורת על המאמרים כתוצאה מלחץ כלכלי לפרסם מאמרים רבים.

ב. הקמפיין הפוליטי-כלכלי המערער באמצעים דמגוגיים על עצם התהליך המחפש את האמת בכלים מדעיים.

השיחה עליה מספר הולדן ת'ורפ במאמר המערכת, שודרה במלואה במסגרת הפודקאסט של SCIENCE בתחילת הפרק שכותרתו הארוכה היא: What makes blueberries blue, and myth buster Adam Savage on science communication.

האמת המדעית הרי איננה "אמת סופית". בהגדרתה, היא בסיס לאמת מורכבת יותר ומדויקת יותר שתתגלה בהמשך המחקר. אז אם אפילו המדע אינו טוען שזו האמת בה"א הידיעה, האם צריך בכלל לתת לה מעמד בכורה, או שכל האמיתות שמישהו מפרסם במאמר מדעי, משמיע ברדיו או בטלוויזיה או מראה בסרטון ברשת הן "רק נָרָטִיב" ומעמדן שווה?

מבחינה בודהיסטית, האמת והאמינות הם כלים חיוניים ,בלעדיהם אי אפשר להשתחרר מסבל. המדע, כבר אמרתי במכתבים קודמים, הוא "החדשות הטובות" בעולמנו היום-יומי. אז מאבקיו של המדע לחשיפת האמת, ששני הדוברים בשיחה נמצאים בחזית שלהם, הם משל טוב להבנת תהליכי חיפוש האמת בחיים בימינו בכלל. האמת המדעית הרי איננה "אמת סופית". בהגדרתה היא בסיס לאמת מורכבת יותר ומדויקת יותר שתתגלה בהמשך המחקר. אז האם צריך בכלל לתת לאמת המדעית מעמד בכורה, או שכל האמיתות שמישהו משמיע (או מראה בסרטון ברשת) הן שוות מעמד? ואחרי שחשבנו על שאלה זו, מה בקשר לתובנות של התרגול הבודהיסטי?

כדאי, תוך כדי האזנה לפודקאסט ו/או קריאת התרגום, לשים לב לפוזיציה שממנה מדבר כל אחד מהשניים, ואיך הוא, כמעוניין בתוכן אמיתי ככל האפשר, מתמודד עם המערכות הכלכליות שהוא עובד איתן או עבורן, וגם מגן עליהן. ואחרי שחשבנו על שאלות אלו, מה בקשר לתובנות של המתרגל הבודהיסטי והפשרות שהוא עושה? אכתוב על זה קצת בסיום, אבל מטרתי העיקרית כאן היא לעורר מודעות לאמת ומחשבה עצמאית.

~*~

שרה קרספי (Sarah Crespi, מפיקת הפודקאסט SCINCE): אולי זה יפתיע אתכם שעבור מדענים פעילים רבים כיום, מכסחי המיתוסים (MythBusters) היה מבוא בסיסי לשיטה המדעית, או עבור אחרים, מבוא להנאה שבעיצוב ניסויים כדי להבין איך העולם עובד. השבוע שוחח מכסח המיתוסים אדם סאבאג' (Adam Savage) עם העורך הראשי של SCIENCE הולדן ת'ורפ (Holden Thorp), על שיתוף הציבור בתהליך המדעי. וחשוב מזה, איך להעביר את טבע התיקון העצמי של תהליך זה. הם מתחילים בדיבור על היכולת של מכסח מיתוסים להוות השראה לקריירות מדעיות.

הולדן ת'ורפ: הבן שלי עומד להגן על עבודת הדוקטורט שלו במדעי המוח בקולומביה, ואני חושב שאם אשאל אותו, "האם אתה מדען יותר בגללי או יותר בגלל מכסחי המיתוסים?" הוא כנראה לא ירצה לענות על השאלה שלי. [צחוק]

אדם סאבאג': ובכן תודיע לו שיום אחד אקרא לצבא שלי. בסדר? [צחוק]

הולדן: אוקיי, אז הנה:

זו הייתה התקדמות יוצאת דופן במהלך למעלה מ-20 השנים האחרונות, מאנשים שאמרו, "היי, הצלחתם להעביר אותי את הכימיה בתיכון", עד לאומרים עכשיו, "מכרתי שלושה סטארט-אפים ו-מכסחי המיתוסים גרמו לי להתעניין במדע כבר בהתחלה." אז למעריצים שלך, ספר לנו מה עשית מאז שהתוכנית ירדה מהאוויר.

אדם: סיימנו את התוכנית עוד ב-2015, ב-2016 היה רשמית השידור האחרון של העונה האחרונה. ומאז הכנתי כמה תוכניות טלוויזיה, "מכסחי המיתוסים לילדים" עם שמונה עמיתים צעירים מדהימים, ו- "סאבאג' בונה" (Savage Builds). עשינו 10 פרקים של כל הדברים שאי פעם רציתי לבנות עד לאותה נקודה, כולל לשים תג לייזר על כמה מטוסי מלחמת העולם הראשונה של פיטר ג'קסון וליהנות מקרבות אוויר אמיתיים על ניו זילנד. ואז כשנגיף הקורונה פגע, (ערוץ היוטיוב שלי תמיד היה מהסוג של עיסוק צדדי בזמן שעבדתי בטלוויזיה) וכאשר נגיף הקורונה פגע, היחס הזה התהפך ויוטיוב הפך לדבר העיקרי שעבדתי עליו. ולמען האמת, אני יותר מאושר מבחינה מקצועית, יצירתית, ממה שהייתי אי פעם בחיי. ואני במערה הזו כאן בבניין סן פרנסיסקו כמעט כל יום, והיא חלומית לחלוטין.

הולדן: כן, זה נשמע מדהים. בסדר, הרשה לי לשאול אותך עוד כמה דברים פרובוקטיביים על מה שקורה ואיך אנחנו יכולים ללמוד ממך. אז אתה כנראה עוקב אחרי זה שיושרה מחקרית ושגיאות במדע קצת השתלטו על רוח הזמן. הם תמיד היו שם בשבילנו. תמיד עיבדנו טעויות שנעשו בעיתונים וחשבנו איך לתקן את הרשומות. אבל עכשיו זה בכל החדשות. נשיא סטנפורד נאלץ להתפטר כי הוא פרסם כמה תמונות שהיו שגויות, היה דבר ענק על מוליכות-על באוניברסיטת רוצ'סטר, חבורה שלמה של דברים על כלכלה התנהגותית, ואז הייתה לנו גניבה ספרותית עם נשיאת הרווארד. עכשיו יש דבר ענק בדנה-פרבר (Dana-Farber). זה כאילו אנחנו פשוט עוברים תקופה כזו. ולא כולם הסכימו עם הכול, עם כל המיתוסים שאתה אישרת או שכיסחת במשך השנים. אז כשאנשים לא הסכימו עם המסקנות שלך, מה עשית אם חשבת שהן אמינות?

אדם: לקחנו אותם ברצינות. אחד הדברים האהובים עלי שעשינו בתוכנית. אני חושב שלפני סוף העונה הראשונה, קיבלנו הודעה שטעינו במתודולוגיה ניסיונית וחזרנו על בדיקת המיתוס. היו כמה סיפורים כמו "רובה עוף" ו"מכונית רקטה" שהתמודדנו איתם מספר פעמים על סמך נתונים חדשים, מידע חדש, דרכים חדשות לביצוע. ערוץ דיסקברי מעולם לא היו איתנו בזה. תמיד היה צריך לגרור אותם לעשות את הבדיקות החוזרות. ובעיני, זה היה הדבר הכי מדעי שעשינו. אנחנו נסיינים, ולכן התוצאה שיש לנו היא לא עובדה, זה הסיפור הכי טוב שיש לנו כרגע. ואם יעלה סיפור חדש טוב יותר, אני אספר לך. ושמתי לב למשבר השחזור שקרה. ואני תומך גדול בפרסום פתוח של המקורות. אני אישית מרגיש שאני יכול להטיל אשמה רבה בעניין המשבר הנוכחי במדע, על הקפיטליזם המאוחר ומודלי התמריצים המוזרים שמנחים אנשים, צינור ה"פרסם או היעלם", המשאבים המתוחים שהיו לנו בערך ב-40 השנים האחרונות באקדמיה. זה בהחלט בלתי ניתן לערעור שכל דבר שממומן על ידי הממשלה צריך להיות מקור פתוח באופן מיידי. אני לא מאמין שזה עדיין תחת ויכוח, אבל אני באמת מרגיש שיש בזה הרבה מהאשמה במשבר.

​הולדן: כן, יש רבים מאיתנו שעובדים על פתרונות שונים לבעיה הזו. שלנו1 הוא: אנו מאפשרים לכל מי שמפרסם איתנו, גם אם זה בכתב-עת עם חומת תשלום2, לשלוח את הגרסה המקובלת-עלינו של כתב היד לכל מאגר שירצה. עכשיו, זה לקח עשרות שנים להגיע לנקודה הזו, והגענו לשם רק לאחרונה, ובהחלט רואים דברים טובים שיוצאים מזה. אבל אמרת משהו עמוק שמאוד מאוד דומה למה שאנחנו רואים ב-SCIENCE, שערוץ דיסקברי לא רצה לעשות את המבחנים החוזרים. אנחנו רואים את אותו הדבר עם, אם מישהו מתלונן על מאמר, הרבה פעמים המחבר ילחם בנו על שאנו מנסים להבין אם משהו לא בסדר. אבל את ההתנהגות הגרועה ביותר אנחנו מקבלים מן המוסדות, ששולחים לנו הצהרות שאומרות: "סטנפורד מחויבת מאוד ליושרה מחקרית", ואומרים לנו שזה ייקח לנצח לעשות את החקירה, וקוברים אותנו בניירת. וכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לשים תיקון או ביטול על המחקר. לא אכפת לנו מכל הדברים האחרים האלה. אנחנו רק רוצים שאנשים ימצאו את התשובה הנכונה.

אז תרחיב על זה עוד קצת. הלכת לדיסקברי, אמרת, "היי תראה, דפקנו את זה", מה הייתה התגובה שקיבלת?"

אדם: טוב, תראה, לא אמרנו שדפקנו את זה, אמרנו, "היי, יש הזדמנות לספר נרטיב חדש לגמרי וקיבלנו קטעים שאנחנו יכולים להשתמש בהם מהנרטיב הישן ולהביא אנשים מעורבים. הם רוצים תוצאה אחת. אנחנו נותנים להם אחרת, אנחנו נותנים להם עוד הזדמנות לצעוק עלינו מול הטלוויזיה". ואלו, הרייטינג לפרקי הבדיקה החוזרת שלנו, הצליחו מצוין. אז למרות שאני אומר שדיסקברי היה שותף בעל כורחו בביצוע הבדיקות החוזרות, זה לא היה שהם נלחמו בנו בשיניים. בכל פעם שתקענו דגל והתעקשנו ואמרנו, "זה משהו שאנחנו רוצים לעשות." הם היו בכלל מה... כמעט כל התהליך, שותפים ממש מעולים.

הולדן: אה כן.

אדם: בפעם השלישית שרצינו לעשות "מכונית רקטה", היינו ככה, "היי, אנחנו רוצים לעשות מכונית רקטה פעם שלישית והפעם אנחנו צריכים עוד 50 או 60 אלף דולר." והם היו כזה, "בהחלט. זה נהדר."

הולדן: אז, האם אי פעם היית צריך לשנות, אם מיתוס אושר או כוסח כחלק מאחת מהבדיקות החוזרות האלה? אתה זוכר?

אדם: בהחלט. הגענו לתוצאות שונות הרבה פעמים. אני חושב ש"ריצה בגשם" היא מה שעשינו שלוש פעמים והגענו לשלוש תוצאות שונות. [צחוק]

הולדן: ומהי התוצאה הסופית בריצה בגשם?

אדם: התוצאה הסופית היא שריצה והליכה יניבו הבדל בכמות הגשם שתקבל. וזה תלוי בכיוון הרוח ובמהירות שבה אתה רץ ובמשך הזמן שאתה מבלה בגשם, כי כמובן, מעבר לפרק זמן מסוים כולם נרטבים באותה מידה. אבל ההבדל המהותי הוא בסדר גודל של גרמים של מים, הליכה עדיפה על ריצה, אבל ממש רק בערך בכף מים.

הולדן: אני חושב על זה בכל פעם שאני יוצא בגשם, אני חושב על התוכנית שלך. [צחוק] כי בעיני, הלקח הוא שזה לא שווה את המאמץ הנוסף לרוץ.

אדם: לא, זה ממש לא. אחד הדברים שמצאתי באמת מעניינים היה שכאשר חזרנו על הבדיקה, לא היה אכפת לנו מה התוצאה הולכת להיות. אנשים היו כזה, "האם אי פעם רצית לכסח משהו או רצית להוכיח משהו ולא הצלחת?" ולמעשה זה מעולם לא עלה בדעתנו. היינו, אני חושב, מאוד טהורים בהיעדר משוא פנים לתוצאה מסוימת.

הולדן: כן. זה מגניב. בסדר, תן לי לעבור לתקשורת המדע: אנחנו חיים בעוד משבר שתמיד היה שם, אבל הוא המריא בחמש השנים האחרונות בערך, כשאנשים מפקפקים בראיות מדעיות ומתעלמים מהן. נגיף הקורונה האיץ אותו מאוד, אירועים פוליטיים קרו באותו זמן שהאיצו אותו. בעולם של "מה-לגביזם"3 whataboutism)), אתה לא יכול לסנגר על המדע בלי שאנשים יגידו, "אה, אתה רק אומר את זה בגלל הפוליטיקה שלך." אז זה קשה.

אדם: נכון.

הולדן: אני כותב הרבה על איך לגרום ליותר אנשים להצטרף לביטחון במדע, ונראה לי שאתם, בחורים, עשיתם עבודה ממש טובה עם זה. אז אני מניח שהשאלה הראשונה שתהיה לי היא, האם אי פעם היה מישהו שהיה מבוגר? אני מתכוון, אני חושב שעם ילדים זה יותר קל, אבל האם היה אי פעם מישהו מבוגר שהחליט על מיתוס שאתה כיסחת או אישרת, בכיוון אחר ממה שהוא האמין? שאת דעתו הצלחת לשנות?

אדם: הו, את דעתו של מי הצלחנו לשנות?

הולדן: כן. כֵּן. אני רוצה לדעת אם יש מכחיש אקלים שאם היה צופה ב-מכסחי המיתוסים על שינויי אקלים היה אומר, "בסדר, אני מבין את זה עכשיו."

אדם: כן. קודם כל, זו שאלה שלא נשאלתי, וזה כשלעצמו, אחרי 20 שנה של דיבורים על התוכנית הזו, מדהים לגמרי. שנית, יש לי כל כך הרבה דוגמאות לראשונים4, אפתח במתן אחת מהן. אז אחד הוויכוחים הכי ארסיים שיישבנו בתחילת התוכנית היה מיתוס שנקרא "מטוס על מסוע". וכאמור, המיתוס הוא שאם מטוס מנסה להמריא על מסלול והמסלול הוא למעשה מסוע הפועל בכיוון ההפוך למטוס, התואם את מהירותו, האם המטוס יכול להמריא? והתשובה היא תמיד, תמיד ולתמיד המטוס יכול להמריא כי השאלה כוללת קצת זיוף בניסוח שלה. כשהשאלה אומרת שהמסלול הוא מסוע שפועל בכיוון ההפוך של המטוס, מוחם של רוב האנשים חושב מיד שהמטוס הזה לא זז קדימה כשהוא מנסה להמריא כי המסלול תואם את מהירותו.

אבל התווך של המטוס הוא לא הקרקע, זה האוויר. והסיבה היחידה שיש לו גלגלים היא כדי למנוע מהמדחף לפגוע בקרקע. אז בעוד שמכונית תישאר נייחת, מטוס תמיד ינוע קדימה לא משנה כמה מהר המסלול הזה פועל הפוך. ולקחנו חצי מייל של ברזנט על מסלול אמיתי, השגנו מטוס קל במיוחד, שמנו אותו על הברזנט, הרצנו טנדר בכיוון ההפוך, והטייס של המטוס הזה לא חשב שהמטוס שלו עומד להמריא. והוא היה מופתע כמו כל אחד כשזה קרה. אנו ידענו שזה יקרה. וכשהפרק ההוא שודר, הלכנו והסתכלנו בפורומים, והתגובה הכללית הייתה: "עדיין לא מסכימים, לא הסכמנו קודם עם התוצאות, ואנחנו לא מסכימים עכשיו למרות שהם הוכיחו זאת. הם בוודאי טעו במשהו".

מילולית, פשוט ככה. אז העקשנות של אנשים מלסטות מהעמדה שלהם לגבי משהו היא נוקשה להפליא. למען האמת, אני חושב שאחד מה... הטלתי מוקדם יותר בראיון הזה חלק מהאשמה בקפיטליזם המאוחר, ואני מטיל עוד מזה כאן, כי ברגע שאתה יכול לפקפק ביושרה של מישהו, ברגע שאתה תוהה מה הם התמריצים הכספיים לתוצאות שהם נתנו, אם יש תמריצים כספיים, זה בעייתי וצריך לטפל בזה. ולכן בעיני, שקיפות מלאה היא ההיבט החשוב ביותר של המדע. אנחנו עומדים על כתפיהם של ענקים רק כי הם מספרים לנו מה הם עשו. וכאשר אנו שמים דברים מאחורי חומות תשלום5 או שיש לנו תמריצים כלכליים מטורפים להיות הראשונים או להיות החדשים ביותר או להמציא משהו אחר, בסופו של דבר אנחנו מקבלים "אפשר לאתגר כל תוצאה מסיבה זו או אחרת".

הולדן: הדבר שלדעתי אנו מתקשים להעביר הוא, שהמדע ערוך לתיקון עצמי. נכון? לכן, הדרך הקלה ביותר להשיג פרסום מאמר ב-SCIENCE איננה לומר: "אה, הנה התיאוריה הזו שכולם מאמינים בה, ובדקתי אותה שוב והתברר שהיא נכונה." זה בדרך כלל לא יהיה מאמר ב-SCIENCE. מה שהוא מאמר ב-SCIENCE הוא: "הנה משהו שכולם האמינו בו, ונחשו מה? אנחנו חייבים לשנות את זה עכשיו." זה יביא אותך לעמוד השער, בדרך כלל. אז זה סוג הדברים שמאזן את זה. אבל קשה לנו מאוד להעביר את זה לאנשים. הם לא סומכים על כך שזה המצב. לא משנה כמה פעמים אני אגיד להם, "תראו, לא משנה עד כמה נושא שנוי במחלוקת, אם המדענים כולם האמינו במשהו ומישהו מפריך אותו ושולח לי מאמר, אני אפרסם אותו כמעט... מה שזה לא יהיה, אם הוא אמין. "

אדם: ההתגלות היפה ביותר שהייתה לי על המדע הייתה התבוננות בעיבוד התלת-ממדי היפה הזה של מודל היקום הנוכחי שלנו והבנתי שזה לא דגם של היקום, זה פשוט שילוב של כל הנתונים הנוכחיים שיש לנו לספר לעצמנו סיפור. ויכול להיות שישנם האופנים היסודיים לחלוטין שבהם זה שגוי, ואנחנו עדיין יכולים ללכת ולגלות את הדברים האלה.

אבל כן, זה הקושי הגדול ביותר הוא כשאתה מגיע לתוצאה אחרת, זה אומר לעתים קרובות שאנשים חושבים כמו, "ובכן, המדע טעה." וזה כמו, "המדע תמיד מבין את זה בדרגות מסוימות של שגיאה." זה לא שאנחנו מבינים דברים נכון ואז לפעמים זו טעות. זה שאנחנו טועים פחות ופחות תוך כדי התקדמות.

הולדן: והאם יש לך עצה איך נוכל להעביר את זה לאנשים בצורה טובה יותר?

אדם: עבורי, הרוטב הסודי הוא תמיד להפוך את זה לאישי, תמיד למצוא את ההצטלבות הזו עם הרגש שלי לגבי הדברים שאני מדבר עליהם, הוא שגורם להם להיות דברים שמעניין לספר עליהם סיפורים. אני מוצא את המבנה של המדע יפה להפליא. אני מוצא את המבנה של להבין עד כמה אנחנו טועים, מסגרת נהדרת להתקרב לעולם, ואת המסגרת הזו ניתן בקלות להפוך לנשק למטרות מרושעות. מתקשרי המדע האהובים עלי בעולם הם קרל סייגן (Carl Sagan) וריצ'רד פיינמן (Richard Feynman), שניהם הזדהו באופן קיצוני עם תקשורת המדע שלהם. הם באמת עשו את זה רגשי. זה דיבר אלי כקורא צעיר. אתה מקשיב לסייגן קורא את הנקודה כחולה חיוורת" (Pale Blue Dot), ואני לא חושב שמישהו מקשיב לזה וחוזר ומטיל ספק ביושרה של סייגן למצוא את התשובה הנכונה. ואני חושב שזה... אני חושב שרגשנות היא אחת הדרכים שבהן הוא זוכה בכבוד ובאמון שלנו.

הולדן: יש, כמובן, פיתוי להופיע בטלוויזיה ולומר, "יש לי את התשובה"; אבל כמובן שאף פעם אין לנו את התשובה. כל מה שיש לנו הוא התשובה שיש לנו כרגע. וקשה מאוד לאנשים להופיע בטלוויזיה ולומר, "הנה מה שאנחנו יודעים עכשיו, אבל אולי אצטרך לשנות את זה." והעיתונאים לא אוהבים את זה כי הם רוצים דברים חדים. אז איך נעבור את זה?

אדם: לגמרי. אוה, בן אדם. אני זוכר שקראתי את הדבר הזה על אופנהיימר (Oppenheimer), שכשהוא ניהל את פרויקט מנהטן, הוא היה כל כך מודע לכוחו בתפקידו, לכך שאם הוא מביע דעה יניחו שזה נכון, שהוא אמר מעט מאוד, כי הוא הבין עד כמה הוא יכול להזיק אם הוא טועה, כי אנשים פשוט היו לוקחים את זה כעובדה. סליחה, מה הייתה השאלה המקורית שלך?

הולדן: ובכן, אני כותב הרבה על שאיכשהו עלינו להעביר את זה לאנשים, כי לעולם לא נקבל את כל 4 מיליון המדענים, או כמה שזה לא יהיה, כמתקשרי-מדע כמו דיק פיינמן או קרל סייגן או אדם סאבאג'. ולכן הפתרון היחיד הוא לעשות עבודה טובה יותר בלספר לאנשים איך המדע עובד בפועל.

אדם: אני תמיד חושד בהצהרות כמו, "זו הקריירה הטובה ביותר, זו צורת האמנות הטהורה ביותר." שום דבר מזה אינו נכון. אין קריירה הכי טובה, אין עבודה הכי טובה. כל אחד מוצא את הדרך שלו. אבל בזמן שאני... אני טיילתי ברחבי העולם ב-20 השנים האחרונות, נפגשתי ודיברתי עם מדענים, דיברתי איתם על עבודתם, זכיתי לחוות אותם ברמה שלא דמיינתי, מה שהגעתי אליו זו ההבנה שאני לא חושב שפגשתי מדען פעיל שלא אהב את העבודה שלו, שלא אהב את תהליך העבודה שלו, והיה קשור עמוק גם לעבודה המפורטת של היום-יום שלהם וגם לאיך זה משתלב בתמונה הגדולה. וכשאתה מבלה הרבה זמן ליד אנשים שהשמחה שלהם נובעת מאיסוף הנתונים האלה, פרשנותם, עיבודם ועבודה עם אחרים, זה מאוד מדבק. אני מרגיש שעדיין יש סיפור לספר, שעוסק בשמחה הזו. זה סיפור שלדעתי שווה לספר ללא הרף. אתה צודק, לשכפל תוצאות של אנשים אחרים זה לא סקסי, אבל זה מאוד יפה ומשמח. ואני מגלה שאלו הסיפורים שאני רוצה להמשיך ולספר. אז אלה הם הסיפורים שאני מחפש, אותה שמחת הגילוי שקיימת בכל מדען פעיל.

הולדן: זה היה מדהים. אז שאלה אחרונה כיפית: אם היה מיתוס אחד שהיית יכול לבדוק וטרם בדקת, מה זה היה?

אדם: הו, הבנתי. זה למעשה אחד שהייתי צריך לוותר עליו בעונה האחרונה. היה לי את הסיפור הקטן והיפה הזה של 15 דקות והייתה לנו התפוצצות של מכונית מכלית שהפכה כל כך מפלצתית שבסופו של דבר קיבלנו בערך 20 דקות של חומר נוסף. וכמפיק, נאלצתי לוותר על אחד מהסיפורים שלי. והסיפור הזה היה מיתוס ציד אינדיאני. והמיתוס הזה, הוא שאם אתה רוצה לצוד ברווזים, לאינדיאנים הייתה טכניקה שבה הם היו הולכים לבריכה שבה ברווזים מתאספים, ומציפים דלעות על הבריכה במשך כמה שבועות, והברווזים יכירו את הדלעות הצפות מסביב, ואז הצייד, כשהוא רצה לאכול ברווז היה שם דלעת על ראשו וחותך ממנה שני חורי עיניים ושוחה החוצה אל הברווזים, והם היו מתעלמים ממנו כי הוא היה דלעת.

דיברתי עם חבר שלי שהוא צייד, שאמר, "אה, זה לגמרי עובד." הוא אמר שהוא עשה את זה עם עשב, והוא אמר, "אתה יכול לעלות לברווז ולמשוך אותו מתחת למים וזה שלידו אפילו לא ישים לב". עכשיו, לא התכוונו לעשות את זה בתוכנית, אבל הלכתי מספיק רחוק כדי לבנות פלטפורמת מצלמת דלעת שאוכל לנווט דרך המים כדי שנוכל לצלם את זה. והייתה לנו בריכת ברווזים לצלם בה, והכל. זה משהו שתמיד רציתי לבדוק. אבל למרבה הצער, כשהפרק שלנו להתפוצצות מכלית התארך מדי, נאלצתי לוותר עליו. אז אם היינו עושים עוד פרק, זה היה הראשון שהייתי עושה. ואז יש לי את האחד האחר הזה בראש, למעשה על בחישה; כי כשאני הולך לבית קפה והם נותנים לי כוס קפה ואני שם בו סוכר והם נותנים לי את אחת הקשיות הקטנטנות האלה בקוטר מילימטר כזה, אני חושב, "זה לא בחישה... [צחוק] זה בקושי יותר מתנועה בראונית." אז אני תופס איזה חמישה מהמקלות האלה ויש לי את השאלה הזאת בראש, "מה אנחנו מחשיבים כְּסַף הבחישה?" ואתה לוקח מקלות עץ, אתה לוקח כפיות, תוקע חבורה של חפצים שונים, ובעצם אתה עובד עם סוכר בנוזלים כדי להגיע למה שאתה מחשיב כְּסַף לבחישה. כי אני לא חושב שהמקל הקטנטן הזה באמת בוחש.

אה, ואז יש עוד דבר אחרון שעניין אותי לגבי בחישת סוכר לקפה שלי הוא, אני שם לב בכל בוקר כשאני בוחש סוכר בקפה שלי שהסוכר, כמובן, מסמיך את המים כשהוא מתמוסס לתוכם. ואני יכול לשמוע את הטון של הכפית שלי שפוגעת בכוס יורד ככל שתדר התהודה (Resonant frequency) של המים משתנה. ותמיד הוקסמתי גם מהקשר הזה.

הולדן: כן, אני חושב שאלו ניסויים מגניבים ושווה לעשות אותם גם בשיעור כימיה כללית. אז אם אי פעם תעשה את זה, הודע לי. [צחוק]

אדם: אני אעשה זאת.

הולדן: ובכן, אדם, תודה על כל מה שעשית עבור כל כך הרבה אנשים ואני מניח שבעיקר נתת לי בן שהוא מדען בדיוק כמו הזקן שלו, אז אני מאוד מעריך את זה.

אדם: הו, תודה רבה לך.

הולדן: כן, זה היה כל כך כיף.

שרה קרספי: אלו היו מכסח המיתוסים אדם סאבאג' והעורך הראשי הולדן ת'ורפ שדיברו על תקשורת המדע.

~*~

תקשורת המדע היא לדעתי אנלוגיה טובה לדהרמה של הבודהה. שני התחומים הללו עוסקים בבניה הדרגתית של תפיסת-עולם, ובהתנהגות על פי תפיסת עולם זו; הראשון במישור החברתי והשני במישור התודעה האינדיבידואלית. שניהם, בהכרח, בנויים על אמון, להבדיל מאמונה, ואמון זה, בשניהם, מאוים על ידי ההשתוקקות. עוד משותף לשניהם הוא השימוש שהם עושים ב"מבחן התוצאה": אם בדקת וזה עובד – זה נכון עד לבדיקה חדשה שתצביע על משהו שלא עובד.

מה שאינו משותף הוא הבסיס המוסרי. המדע כשלעצמו, בעיקרון, מתנכר למוסר. רק בשוליים עוסקת תקשורת המדע (לא המוסדות המדעיים!) בשאלות מוסריות של התהליך המדעי, כי הגורמים שאדם סאוואג' קורא "קפיטליזם מאוחר" ואני הייתי קורא להם בשם האוניברסלי יותר "חמדנות", לא ייתנו בקלות למגבלה מוסרית לנגוס בשולי הרווח. במידה רבה וועדות העוסקות בשאלות מוסריות הן בעצם "וועדות קישוט" – הן עלה תאנה פוליטי שאינו יכול להסתיר את האינטרסים הבוטים שמאחוריהן.

והבודהיזם, מצדו, בנוי על בסיס המוסר, ועל התקדמות בתחום המוסר כתנאי להתקדמות בראייה נקייה של האמת. ולכן הפשרות שחייבות להיעשות בחיי היום יום של המתרגל, אם הן נעשות בתבונה ואינן הופכות לאידאולוגיה, צריכות להיות גלויות וברורות לפחות למתרגל עצמו. לדוגמה: המתרגל אַנָטהַפִּינְדִיקַה שצבר הון עתק, וכמו כל בעל-בית איננו מוכן ויכול לנטוש אותו ואת המעמד שההון נותן לו, צריך עדיין להיאבק ב-'חֶמְדָּה וְחַמְדָנוּת בִּלְתִּי מְאֻזֶּנֶת שֶׁהֵם זִהוּם הַתּוֹדָעָה' ("הֶשֵּׂגִים" AN04.61), ולא להעמיד פנים שהוא כבר "מעבר לזה". בסוף הסוטרה הבודהה מלמד אותו את האיזון המתאים לו כארבעה דברים שראוי לו לעשות בכספו. אפשר להגיע לאיזון רק אם מכירים בבעיה, ובפשרות שאנו עושים בנקודה זו.

באותו אופן, בחיי היום יום, אפשר להבין את המורכבות בדבריו של הולדן בפסקה המתחילה ב-"כן, יש רבים מאיתנו שעובדים על פתרונות שונים לבעיה הזו." ואני לא מתייחס לעמדת הארגון – אני מתייחס לעמדת האדם הנמצא בין מקבלי ההחלטות בארגון:

הולדן רואה את הבעיה ומציין בחיוב את הפשרה שאליה היגיעו בקבוצת המגזינים שלו, ועד כאן טוב ויפה. אבל משם הוא ממהר להעביר את הכדור לאחרים (ערוץ דיסקברי, האוניברסיטאות) ואיננו מדבר על מה שיש עוד לעשות בארגון "שלו" ואיך היה מציע למנוע פרסומים נוספים שאמינותם תוטל בעתיד בספק.

מה שאני אומר הוא, שלהבנתי את הדהרמה, המצב הנכון למתרגל הוא: קודם כל לא לנטרל את המחשבה המוסרית משום תחום בחיינו. ובאופן שוטף – לראות את הבעיה, לציין בחיוב את ההתקדמות שנעשתה, ולהצביע על הכוונות והתוכניות לשיפור נוסף בעתיד.