הקארמה שלימד הבודהה חלק ג'

הקארמה שלימד הבודהה

– חלק שלישי –

יב.

בפרק ד. ציינתי שיש לאנשים קושי לקבל הנחות מסוימות הקיימות בחוק הקארמה שלימד הבודהה, כגון עניין הלידה-מחדש. למה, אם כן, יש צורך בלידה-מחדש בחוק זה?

כל מודל תיאולוגי או פילוסופי שאינו מכחיש קשר מוסרי בין מעשה לתוצאה צריך להתמודד עם העובדה שלפעמים אנו רואים אדם עושה מעשים טובים אבל נתקל בבעיות, קשיים, צרות וייסורים, ולפעמים אנו רואים אדם שעושה מעשים רעים אבל זוכה להתענג בכל טוב העולם הזה, ואיננו מבחינים בשום תוצאה רעה שנופלת בחלקו. שאלה זו מנוסחת בעולם היהודי כ"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

הבודהה עוסק בשאלה זו בסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה עַל פֵּרוּשׁ הַמַּעֲשֶׂה" MN136, והוא מנתח בה באופן שיטתי ארבעה מקרים אפשריים שאנשים חווים. במסגרת מאמר זה אני אצמצם את הניתוח הארוך והמדויק שבסוטרה הזו למשפטים הבאים:

אנשים חווים דוגמאות של אדם בלתי מוסרי שנראה כי התוצאה שקיבל ממעשיו היתה שנולד מחדש בלידה גרועה.

אנשים חווים דוגמאות של אדם בלתי מוסרי שנראה כי התוצאה שקיבל ממעשיו היתה שנולד מחדש בלידה טובה.

אנשים חווים דוגמאות של אדם מוסרי שנראה כי התוצאה שקיבל ממעשיו היתה שנולד מחדש בלידה גרועה.

אנשים חווים דוגמאות של אדם מוסרי שנראה כי התוצאה שקיבל ממעשיו היתה שנולד מחדש בלידה טובה.

האנשים שחווים חוויות מאחד הסוגים האלה טוענים, כל אחד, שרק חווייתו היתה אמיתית. כל אחד מהאנשים הללו גם מכליל את התצפיות שלו ומסיק מהן מסקנות לגבי כל היצורים החיים. כך יוצא שיש להם השקפות שונות על הקשר המוסרי בין מעשים לתוצאותיהם.

נאמן לגישתו שלא להתווכח עם איש, הבודהה אינו מכחיש שיש אנשים שונים שיש להם "עין שמימית" והם רואים היכן נולד מחדש מישהו שמת לאחרונה. זו חוויה סובייקטיבית והבודהה אינו מכחיש את חוויותיו הסובייקטיביות של אף אחד, ומסכים שאכן ניתן לחוות את כל הדוגמאות הללו. ואולם הוא מסביר שמשום תצפית אי אפשר ללמוד מה אינו קיים; "לא ראיתי" אינו ראייה. יתרה מזו, עצם ההכללות שאנשים אלו עושים שגויות במובן זה שהן מתייחסות כל אחת רק לתצפיות מסוג אחד, ומתעלמות מתצפיות של אחרים (או מכחישות אותן).

כאשר מקבלים כנכונות את כל ארבעת סוגי החוויות אודות הקשר המוסרי בין מעשה לתוצאה ורוצים להסיק מארבעתם מסקנה מאוחדת, חייבים להניח שכל אחת מהתצפיות שאדם בעל "עין שמימית" עושה על הקשר בין מעשה ללידה מחדש הינה חלקית ולא שלמה. הנחה זו יכולה להיות נכונה רק אם הקשר המוסרי בין מעשה מסוים לתוצאתו מתפרש על תחום זמן הגדול בהרבה ממשך חיי כל צופה בודד, כך שאדם אחד אינו יכול לראות את כל התוצאות של כל מעשה. במסגרת זמן חיים מוגבלת קל לצופה לטעות ולחבר בין מעשה מסוים לתוצאות של מעשים אחרים.

לכן חוק קארמה בנוסח שמלמד הבודהה, האומר שתוצאת מעשה יכולה להיות בחיים אלו (שבהם נעשה המעשה), או בתקופת החיים הבאה, או בתקופת חיים כל-שהיא בעתיד, הוא חוק קארמה שבעיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" אינה קיימת במסגרתו.

יג.

בתחילת פרק ב. אמרתי שחוק הקארמה הינו חלק חשוב של ההשקפה הנכונה, ושההשקפה הנכונה שלימד הבודהה איננה נקודת מבט אחת ויחידה אלא מסלול-השקפות לאורך הדרך. כתבתי כי "בסופה של הדרך נעזב כל מסלול ההשקפות עצמו, ומוחלף בתבונתו של האדם שהגיע לנירוואנה, ואולם במסלול ההשקפות שעל הדרך חוק הקארמה הינו מרכזי ביותר."

אבל איך עוזבים כל השקפה? ומה קורה לחוק הקארמה כאשר כל ההשקפות נעזבות?

המסלול המוביל לסוף הקארמה נזכר באופן דומה במספר מקומות בסוטרות, אחד מהם הוא הסוטרה " כְּלָלֵי הַתִּרְגּוּל (1)" AN04.235:

..."קַיֶּמֶת, נְזִירִים, קָארְמָה אֲפֵלָה1 עִם תּוֹצָאוֹת אֲפֵלוֹת. קַיֶּמֶת, נְזִירִים, קָארְמָה בְּהִירָה עִם תּוֹצְאוֹת בְּהִירוֹת. קַיֶּמֶת, נְזִירִים קָארְמָה אֲפֵלָה וּבְהִירָה עִם תּוֹצָאוֹת אֲפֵלוֹת וּבְהִירוֹת. קַיֶּמֶת, נְזִירִים, קָארְמָה לֹא-אֲפֵלָה-וְלֹא-בְּהִירָה, עִם תּוֹצָאוֹת לֹא-אֲפֵלוֹת-וְלֹא-בְּהִירוֹת הַמִּתְפַּתַּחַת לְהֶרֶס הַקָארְמָה."

במשפט האחרון אנו פוגשים את המושג "הרס הקארמה" (kammakkhaya) וגם את הרעיון שיש קארמה (=מעשה, פעולה) ההורסת את הקארמה (=את חוק הקארמה). כלומר: יש משהו שביכולתנו לעשות כדי להרוס את החוקיות העומדת מאחורי היצירה האינסופית לכאורה של סבל.

אחר הצגת ארבעה סוגי קארמה אלו, הבודהה מסביר תחילה "קארמה אפלה" כעבירות על כללי המוסר הבסיסיים המובילים ללידה במציאות גרועה, בתופת; "קארמה בהירה" כשמירה על אותם כללי מוסר המובילה ללידה במציאות טובה, בעולם שמימי; והוא מסביר "קארמה מעורבת, אפלה ובהירה" כמעשים מעורבים, המביאים להיוולדות בעולם שיש בו גם טוב וגם רע, כעולם בני האדם שאנו חווים בחיים אלו.

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, קָארְמָה לֹא-אֲפֵלָה-וְלֹא-בְּהִירָה, עִם תּוֹצָאוֹת לֹא-אֲפֵלוֹת-וְלֹא-בְּהִירוֹת הַמִּתְפַּתַּחַת לְהֶרֶס הקָארְמָה? זוֹ הִיא הַכַּוָּנָה לִנְטֹשׁ קָארְמָה אֲפֵלָה עִם תּוֹצָאוֹת אֲפֵלוֹת, הַכַּוָּנָה לִנְטֹשׁ קָארְמָה בְּהִירָה עִם תּוֹצְאוֹת בְּהִירוֹת, הַכַּוָּנָה לִנְטֹשׁ קָארְמָה אֲפֵלָה וּבְהִירָה עִם תּוֹצָאוֹת אֲפֵלוֹת וּבְהִירוֹת. זוֹהִי הַנִּקְרֵאת, נְזִירִים, קָארְמָה לֹא-אֲפֵלָה-וְלֹא-בְּהִירָה, עִם תּוֹצָאוֹת לֹא-אֲפֵלוֹת-וְלֹא-בְּהִירוֹת, הַמִּתְפַּתַּחַת לְהֶרֶס הַקָארְמָה.

בעוד שלושת סוגי הקארמה הקודמים אופיינו במעשה כזה או אחר, קארמה רביעית זו מתאפיינת בכוונה (cetanā), וזו אותה מילה כמו המילה "כוונה" במשפט "הַכַּוָּנָה, נְזִירִים, הִיא הַקָארְמָה, אֲנִי אוֹמֵר.", אבל אין זו אותה כוונה.

בתחילת פרק ח. לעיל הראיתי ש"לכוונה יכולים להיות צדדים אחדים" ודנתי בשאלה "איזו כוונה מייצרת את תוצאת המעשה?" עכשיו אנו שואלים: איזו כוונה מייצרת את הרס חוק הקארמה? והתשובה היא: כאן מדובר בכוונה ברמה גבוהה יותר, בנוסף לכוונה הטובה ברמה הכללית ביותר שתיארתי בפרק ח., זו שגורמת למעשה להיות מעשה טוב ולתוצאתו להיות תוצאה טובה. כאן האדם לא רק מתכוון לעשות את הטוב, אלא לעשות את הטוב במטרה לפתח את התודעה כך שתוכל להתקרב למטרה הסופית, לשחרור מכל סבל, לנירוואנה. זו הכוונה, אומר כאן הבודהה, "הַמִּתְפַּתַּחַת לְהֶרֶס [חוק] הַקָארְמָה".2

בסוטרה "הדרך הנעלה" AN04.237 מוגדרת קארמה לא-אֲפֵלָה-ולא-בהירה, עם תוצאות לא-אֲפֵלוֹת-ולא-בהירות המובילה להרס הקארמה – כ"השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, מחיה נכונה, מאמץ נכון, תשומת-לב נכונה, ריכוז נכון" – כלומר הדרך כפולת השמונה. בסוטרה "מרכיבי ההתעוררות" AN04.238 קארמה זו מוגדרת כ"מרכיב-ההתעוררות 'תשומת-לב', מרכיב-ההתעוררות 'חקירת תופעות', מרכיב-ההתעוררות 'מרץ', מרכיב-ההתעוררות 'חדווה', מרכיב-ההתעוררות 'שלווה', מרכיב-ההתעוררות 'ריכוז', מרכיב-ההתעוררות 'שוויון נפש' – כלומר שבעת מרכיבי ההתעוררות. גם מתוך זה אנו רואים ש"הכוונה" בסוטרה שצוטטה לעיל שקולה לכוונת התרגול בכללותו, בכל המודלים התרגוליים שלו. כך עוזבים כל השקפה.

יד.

תפיסת המציאות של יצורי חיים ברמה של האדם וברמה קרובה לזו, כוללת מודעות עצמית מסוימת, אך לא ברמה המספיקה לשחרור מסבל. בעקבות סיפור קצר של ח.ל. בורחס (שבעצמו כתב זאת בהשראת קטע מספר של לואיס קרול), נתתי למצב זה את סיפור-המשל הבא:

היה היה פעם קיסר שמאוד אהב מפות. בכל פעם שהוזכר חלק מהאימפריה שלו, הוא רצה לראות אותו על מפה. הוא העסיק קרטוגרפים רבים, ובמהלך שלטונו, האמנות והמדע של המיפוי התקדמו מעבר לכל מה שהיה ידוע קודם לכן.

יום אחד הובא לפניו איכר שהואשם כמורד. הקיסר ביקש לראות את כפרו של האיכר על המפה העצומה של האימפריה, מפה שכיסתה את רצפת האולם המפואר והגדול ביותר בארמון. ואולם הכפר לא נמצא. חיוור מפחד הסביר שר הקרטוגרפיה שהכפר קטן מכדי להיראות. "אם קנה המידה היה גדול יותר, היינו יכולים לראות אותו", אמר. הקיסר הזועם הורה ליצור מפה בקנה מידה הגדול ביותר האפשרי - מפה 1:1 של האימפריה.

כל שירות המדינה וכל הצבא הועסקו שנים רבות בפרויקט המיפוי היחיד הזה. בסופו של דבר, המפה כיסתה את כל האימפריה: מעל כל הר, היא הייתה חוּמה; מעל כל עמק, ירוקה; מעל כל נהר ואגם, כחולה. כל 10 מטר גובה סומנו בקו דק, ועל כל כפר, רחוב, בית ועמוד פנס היה כתוב שמו או מספרו. כל שדה היה מכוסה בכתבי בעלות מסומנים בקפידה, ברשימות של יבולים שנקצרו, נקטפו ונאספו, קבלות על מיסים ששולמו ועוד. בהיעדר מקום פנוי לחיות בו, כל האזרחים התגוררו על המפה. הדור הצעיר למד להכיר אותה בתור "האימפריה", והדור הבא שכח שיש אימפריה אמיתית מתחת למפה - ללא צבעים אחידים, ללא שמות רשמיים וללא מסמנים כל שהם.

מפעם לפעם המפה הייתה נקרעת ומגלה דברים מוזרים ובלתי מוסברים מתחתיה. החומים של האדמה לא היו חומים כל כך, האגמים לא כחולים דווקא, וכמה מקומות היו חסרי-שם, בעלי שמות אחדים או חסרי בעלות ברורה. הקרעים האלה היו מכניסים פחד באוכלוסייה, ומהומות היו פורצות באזור זה או אחר. הקרעים היו מטופלים על ידי יחידות קרטוגרפים חמושים, שמיהרו לגייס את האיכרים לכסות את הקרעים כמיטב היכולת. למרבה המזל של שרי הקרטוגרפיה של אותה תקופה, או אולי בגלל השרות החשאי היעיל שהקימו, הקיסרים הבאים מעולם לא שמעו על הפערים הללו שנפערו במפה, ועל דברים בלתי ממושמעים וחסרי ארגון בתחומי שלטונם. אבל חכמים רבים עזבו את "האימפריה" בזה אחר זה, כדי למצוא מקלט במציאות שאולי אינה מוסדרת, אך מצד שני היא אמיתית ושלווה לגמרי.

~*~

הנמשל הוא המפות שאנו חיים עליהן: המודלים שדרכם אנו מסתכלים על המציאות ומתנהגים בה. יש מפות מדויקות פחות ומדויקות יותר, וכמובן מפה מדויקת יכולה להועיל יותר מאשר מפה פחות מדויקת. במובן הזה חוק הקארמה כפי שמתאר אותו הבודהה הנו מועיל יותר ממודלים מקבילים אחרים, כי הוא מצביע על טוב ורע שאנשים יכולים להבין, וגם על דרך לפתח הבנה זו ואת יכולת הבחירה בטוב, עד לרמה של שחרור גמור מסבל. יחד עם זאת – גם חוק הקארמה הוא רק מודל, חלק מ"מפת מציאות"; מצוינת, אבל רק מפה, עם כל המגבלות הכרוכות בכך.

ההבנה הזו, שהבנתנו את המציאות היא רק תמונה חסרה ולקויה, הושגה באופן עצמאי על ידי חכמים רבים במהלך הדורות. יתרונם של המודלים מתארי-המציאות של הבודהה הוא שהם מחוברים ללא הפרד למודלים התרגוליים של אותה דהרמה, כגון הדרך כפולת השמונה, שבעת מרכיבי ההתעוררות, ארבעת ביסוסי תשומת הלב, וכו'. בעזרת המודלים התרגוליים והכלים שאנו רוכשים תוך כדי תרגול, אנו יכולים, בהדרגה, לשנות את השקפתנו על המציאות. כך פחות ופחות ניבהל כשדברים "לא נכונים" מופיעים בחיינו, פחות ופחות נפחד מ"שינויים בלתי צפויים", ואושרנו יהיה תלוי פחות ופחות בגורמים חיצוניים. כך נתקדם לפי הדרכת הבודהה עד לנקודה בה יתברר לנו שאנו כבר שולטים בתודעתנו באופן שמאפשר לנו להיפטר משארית האגו, משארית זיהומי התודעה.

בסוף התרגול, ורק בסופו, אפשר וצריך לנטוש את כל המודלים, ולחיות במציאות העירומה ממושגים. את זה אומר הבודהה בסוטרה "תְּחוּמֵי תּוֹבָנָה (2)" SN12.34, שמדברת על מודל ההתהוות המותנית, שהוא הגרסה המפורטת יותר (אולי "המקצוענית") של חוק הקארמה. למודל הזה, אולי כבר שמעתם, יש מספר ווריאציות, שהידועה ביניהן היא בעלת 12 חוליות המחוברות ב-11 סיבות הכרחיות, כמו שלשלת של 12 טבעות התלויה מן התקרה, כל טבעת תלויה בזו שמעליה. הסוטרה נוגעת בסיבות ההכרחיות הללו, ועל כן יש לה 11 חלקים מקבילים.

"אֲנִי אֲלַמֵּד אֶתְכֶם, נְזִירִים, אֶת שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה תְּחוּמֵי-הַתּוֹבָנָה [שבע תובנות בכל חוליה]. הַאֲזִינוּ וּתְנוּ דַּעְתְּכֶם הֵיטֵב, אֲנִי אֲדַבֵּר".

"כִּדְבָרֶיךָ, הַנִּכְבָּד", עָנוּ הַנְּזִירִים לַנַּעֲלֶה בְּהַסְכָּמָה. הַנַּעֲלֶה אָמַר זֹאת:

"מָה הֵם, נְזִירִים, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה תְּחוּמֵי-הַתּוֹבָנָה?

"1. הַתּוֹבָנָה: 'לֵדָה הִיא הַסִּבָּה לְזִקְנָה וּמָוֶת. [זקנה ומוות הם "הסבל". הולדתו של יצור חי היא סיבה הכרחית לכך שיהיו זקנה ומוות וכל סבל אחר.] ' 2. הַתּוֹבָנָה: 'בְּהֶעְדֵּר לֵדָה אֵין זִקְנָה וּמָוֶת. [זהו משפט משלים לקודם, למען הסר ספק]. ' אַף בְּמַהֲלַךְ הֶעָבָר -3. הַתּוֹבָנָה: 'לֵדָה הָיְתָה הַסִּבָּה לְזִקְנָה וּמָוֶת.' 4. הַתּוֹבָנָה: 'בְּהֶעְדֵּר לֵדָה לֹא הָיוּ זִקְנָה וּמָוֶת.'[תובנות 1 ו-2 היו נכונות תמיד, גם בעבר שאיננו זוכרים, כי זהו חוק טבע.] אַף בְּמַהֲלַךְ הֶעָתִיד – 5. הַתּוֹבָנָה: 'לֵדָה תִּהְיֶה הַסִּבָּה לְזִקְנָה וּמָוֶת.' 6. הַתּוֹבָנָה: 'בְּהֶעְדֵּר לֵדָה לֹא יִהְיוּ זִקְנָה וּמָוֶת.' [מאותה סיבה, תובנות אלה תהיינה נכונות גם בכל עתיד שהוא, שעדיין איננו יכולים לראות] 7. הַתּוֹבָנָה: 'אַף תּוֹבָנָה זוֹ שֶׁל יַצִּיבוּת-הַדְהַרְמָה [כאן "דהרמה" במובן "התופעות". יציבות התופעות מתבטאת בששת התובנות שקדמו, בעובדה שלכל אורך הדרך, בהווה, בעבר ובעתיד, קיימת הכרחיות הַסִּבָּה לקיום התוצאה. יציבות זו היא בסיס לחוק הקארמה, הרחבת ההכללה מתחום התצפית העכשווית לתחומים שלא נצפו בעבר ובעתיד.] , אַף הִיא טִבְעָהּ לְהֵהָרֵס, טִבְעָהּ לִכְלוֹת, טִבְעָהּ לִשְׁקֹט, טִבְעָהּ לַחְדֹּל [גם החוקיות של הסיבות ההכרחיות אינה מתקיימת בנירוואנה].

על אותו מבנה חוזרות עשר הפסקאות הבאות: שש תובנות עוסקות בקשר בין חוליה אחת לחוליה התלויה בה, בהווה, בעבר ובעתיד. התובנה השביעית בכל 11 הפסקאות זהה לגמרי: "הַתּוֹבָנָה: 'אַף תּוֹבָנָה זוֹ שֶׁל יַצִּיבוּת-הַדְהַרְמָה, אַף הִיא טִבְעָהּ לְהֵהָרֵס, טִבְעָהּ לִכְלוֹת, טִבְעָהּ לִשְׁקֹט, טִבְעָהּ לַחְדֹּל'." המסר של התובנה השביעית הזו, תובנה על מהות התובנות, הוא הנושא של סוטרה זו: עם כל התועלת והנחיצות של חוק הקארמה וכל המודלים מתארי-המציאות לכל אורך הדרך, בסוף הדרך טבעם הוא לחדול. הם מאבדים את משמעותם יחד עם כל המושגים האחרים.

טו.

אז איך חיים ללא מושגים?

אי אפשר לתאר במושגים מה שקורה ללא מושגים, במצב של נירוואנה. אבל אפשר לתאר אדם שהגיע לנירוואנה כי אנשים כאלה התהלכו ומתהלכים עלי אדמות, אוכלים ושותים וישנים, חולים ומבריאים ממחלתם או מתים בה, כמו כל יצור חי אחר. למעשה זה מה שעושות הסוטרות: הן מתארות לנו את חיי הבודהה ותלמידיו הגדולים גם לפני שיצאו לדרך, גם במהלכם בדרך לשחרור מסבל וגם אחרי הגיעם למטרה הזו. כדאי לנו להתבונן לעומקם של תיאורים אלו וללמוד מהם, כדי לא לשגות בדמיונות הרחוקים מן המציאות, ולא להציב את הנירוואנה על כן גבוה מדי, מה שעלול לרפות את ידינו מן המאמץ הנכון.

הבודהה מדבר בשפת בני אדם, ואף עושה מאמצים להשתמש במושגים של בני שיחו השונים. אין אפשרות אחרת, אם רוצים לעזור להם ללמוד את הדהרמה. אבל הוא לא זקוק לזה כשלעצמו, וברירת המחדל שלו היא להיות מכונס בהתבוננות פנימית. הבודהה מטפל בצרכי גופו, מאכיל ומשקה אותו, מגן עליו ממחלות וממזג אוויר קשה, וישן ככל שהגוף זקוק לכך. אין להימנע מכך, אם רוצים ללמד את הדהרמה, אבל אחזקת הגוף היא מינימאלית, ואינה מטרה לעצמה כלל. תלמידי הבודהה המוארים לא איבדו את אופיים האינדיבידואלי, כל אחד מהם מדבר בסוטרות בסגנון משלו ופועל על פי אופי מסוים. הם רק ליטשו החוצה מן האופי הזה את כל מה שמפריע לראות את המציאות, את זיהומי התודעה. האדם המואר, ככלל, נראה לנו מתנהג כנזיר מתרגל, למרות שסיים את התרגול. אבל למעשה ההיפך הוא הנכון: כללי הנזירות על פיהם חי הנזיר המתרגל הם רק סימולציה המחקה את התנהגותו התבונית של האדם חסר האגו, המואר, החי פשוט במציאות. אם לתאר את התנהלותו של האדם המואר, הרי שהוא מתייחס ליצורים חיים אך ורק לפי ארבעת הברהמה-ויהארה, אבל למעשה הוא מתנהל לפי התבונה חסרת הזיהומים; ארבעת הברהמה-ויהארה אותם אנו מתרגלים הם רק סימולציה מושגית לתבונה זו3.

מבחינת ההשקפה, כזכור לכם אין השקפה אחת ויחידה, אלא שרשרת השקפות לאורך הדרך. בשלב מסוים בדרך, לפעמים ממש בסופה, חווה הנזיר את חוק הקארמה בחושיו. הכוונה היא ל"ידע האמת הראשון" – היזכרות בחיים קודמים של עצמו, ול"ידע האמת השני" – ראיית השפעת ההתנהגות של יצורים חיים אחרים על הולדתם הבאה, בעזרת העין השמיימית. אחרי שחווה את הקארמה באופן כזה, כבר אין זה "חוק" ואין זו "השקפה", אלא חלק מתבונתו של הנזיר. באופנים דומים נטמעות ההשקפות הנכונות כולן בתבונתו של המתרגל המתקדם, עד להרס כל הזיהומים, כולל הרס אשליית האני.

אם לחפש משהו הניתן לתיאור כ"השקפתו של נזיר מואר", זה יהיה "ארבע האמיתות הנעלות", כלומר הדהרמה כולה. האדם המואר עומד מול המציאות ללא פרשנות קבועה, ללא סיפור קבוע, ללא צורך בהם. הוא פועל מתוך הסיטואציה בלבד, בלי דעות קדומות ובלי אג'נדה שצריך לקדם, אבל בגלל שאנשים סביבו רואים את הסיטואציה באופן מצומצם יותר ואולי גם מעוות, זה בהחלט יכול להיראות להם כאילו הוא פועל משיקולים זרים או באופנים מוזרים.

טז.

לעיתים קרובות אני נשאל שאלה כמו "אז איך מתרגלים את ההתהוות המותנית?" (או את חמשת המקבצים וששת החושים). מה שלימדתי כאן, הבנת מודלים אלו כמפה של תחום התרגול שבה עושים שימוש בתרגול אך היא איננה התרגול, חיוני למניעת בלבול כזה.

תפקידם של המודלים מתארי-המציאות של הבודהה הוא לשמור את המתרגל על הדרך הנכונה לתרגול, לתחום עבורו את גבולות-הגזרה לבל ייכנס לסבך הקוצים של השקפות שגויות, לבל יסתובב במעגלי מחשבה אינסופיים ולא ייתקע בסמטאות ללא מוצא. משום מה ישנם אנשים שמגיעים שוב ושוב דווקא למקומות אלו, בטענה ש"הדרך היא העיקר, ולא המטרה". ובכן – הבודהה לא לימד כך, ואתם יכולים לקרוא בסוטרות של הקנון הפאלי איך הוא מדגיש שוב ושוב את המטרה – נירוואנה.

התרגול עצמו, הדרך כפולת השמונה, היא דרך ארוכה, אבל כבר עשינו חלק נכבד ממנה כשנולדנו כבני אדם וכששמענו על קיום הדהרמה המשחררת מסבל. עכשיו חשוב לא לבזבז את ההזדמנות הזו ולא לתת לעצמנו לשקוע בסמסארה. כפי שהנזירים מחקים את האדם המואר בהתנהגותם היומיומית לפי כללי הנזירות, מתרגלים יושבי-בית יכולים לחקות אותו מפעם לפעם בימי האופוסטה. גם בשאר הימים יכולים המתרגלים יושבי הבית לנסות להתקרב למודל של ארבעת-הברהמה ויהרה: לתרגל ידידותיות, לנהוג בחמלה, לשמוח בהצלחה, ובכל מקום שיחסים אלו אינם מתאימים – להיות בשוויון נפש. שאיפה בת-השגה של כל מתרגל ומתרגלת יושבי-בית היא להגיע למצב שמבטיח את המשך ההתקדמות, מה שנקרא בסוטרות "נכנס לזרם". האמון בבודהה, בדהרמה ובסנגהה הוא מרכיב נכבד בכניסה לזרם, והוא שייך להשקפה הנכונה. המאמץ להתנהג בגוף, בדיבור ובמחשבה לפי השקפה נכונה, תמונת העולם הכוללת את חוק הקארמה באופן שתואר כאן, הוא הליכה בדרך כפולת השמונה והוא יביא אתכם בבטחה ליעד הביניים הזה.