בעקבות האמת חלק ב'

בעקבות האמת (חלק שני)

4 פרקים נוספים, יתרת חלקו הראשון של הספר "הפתיל – שיחות דהרמה קצרות"

מאת אג'אהן קאליאנו1

תרגום והערות – פניננדו בהיקהו

ד. טיפול בודהיסטי

"הפתרון האולטימטיבי"

הערב חשבתי לומר כמה מילים על האופן שבו הבודהיזם יכול לעזור לנו להתייחס לעולם הרגשי שלנו. או איך הבודהיזם יכול להיות כמו טיפול עבורנו ואיך הוא דומה או שונה מהטיפול. מכיוון שלמדתי פסיכולוגיה, אני מרגיש קצת מוסמך לומר משהו על זה בהקשר של התרגול הבודהיסטי שבא בעקבות זה2.

לעתים קרובות כאשר אנו מתחילים לעשות מדיטציה, העולם הרגשי שלנו הוא התכונה השלטת. בשפה מדוברת, המון דברים עולים לנו כתגובה או כמענה – ופותחים את תיבת הפנדורה.

מה זה, קודם כל? לעתים קרובות הסיבה שבגללה זה קורה היא שכאשר אנו יושבים במדיטציה אנחנו מתכחשים לעצמנו לזמן מה. אנחנו לא פועלים על פי ההשתוקקות שנמצאת בתודעתנו, אנחנו לא עושים מה שאנחנו רוצים. אנחנו רק יושבים שם, אז כל ההשתוקקות הזו נכנסת לתודעה שלנו אבל היא לא תמיד אומרת מה היא באמת רוצה. להשתוקקות יש כל מיני קולות שונים, היא יכולה להישמע הגיונית מאוד. היא לא תמיד אומרת "אני לא רוצה לעשות את זה, אני רוצה לעשות משהו אחר". היא פשוט גונחת בצורה הרבה יותר אנונימית, בהתחלה היא לא ממש חושפת את עצמה היטב. אנחנו צריכים להעמיק קצת כדי לראות מאיפה כל זה בא, כל הדברים האלה.

יש תגובה לכאב מן הישיבה. אם אנחנו לא רגילים לשבת תקופות ארוכות אז אי הנוחות יכולה להעלות הרבה דברים. אנשים יכולים למעשה להמעיט בזה, הם לא מבינים שמכאן זה בא. הם לא רגילים לסבול סוג כזה של אי נוחות ללא סיבה טובה – לכאורה ללא סיבה טובה. אבל זה בעצם יכול להיות הסיבה העיקרית. אם אפשר לזהות את זה, אפשר לתת את הדעת לאי הנוחות הזו, ולהבין שזה לא עניין גדול. או שנוכל ללמוד איך לסבול אותה. זו מיומנות שימושית מאוד להיות מסוגל לסבול את אי הנוחות הזו, לא לאפשר לה לתזז את התודעה שלנו. אחרי הכל, אנחנו פשוט לא מסוגלים לברוח מכל אי הנוחות של החיים; אם אנחנו מנהלים חיים של התרוצצות בניסיון לעשות זאת, אלו לא ממש חיים.

אם נעמיק קצת אפשר שנראה – כפי שהרבה פסיכולוגים מציינים עכשיו – שיש קשר בין התופעות הרגשיות שלנו לבין גופנו. הרבה מטפלים ידברו כאילו כל התופעות האלו נמצאות בגוף שלנו – זה יכול להיראות ככה, כאילו הן יוצאות מהגוף. זה המקום שבו התחושה נמצאת בעיקר – בגוף. הגוף הוא הדבר שמרגיש דברים.

אבל זה בעצם לא בגוף. זה מה שהתרגול הבודהיסטי יכול להראות לנו – וזה דבר מאוד חשוב ומאוד קיצוני – זה יכול לשנות את מערכת היחסים שלנו לעולם הרגשי לחלוטין אם נבין שהתופעות שלנו לא נמצאות בגוף אלא בתודעתנו. זה יכול להיראות כאילו הדבר הזה חי או תקוע בגופנו. במסורת היוגית המודרנית, אנשים יוצרים קשר עם הגוף שלהם ואז כל הדברים האלה עולים, יוצאים, "זה מאוד בריא להוציא את הכל", הם יאמרו. זו חצי-אמת מועילה לומר שזה העניין, התהליך היוגי יכול להיות שימושי, ובכל זאת זו לא האמת, לא האמת הסופית.

בסופו של דבר, התופעות הללו יכולות להיראות כאילו הן נמצאות בגופנו מכיוון שהתודעה שלנו קשורה לגופנו. או בזמן שהתודעה שלנו קשורה לגופנו, אז זה המצב שמחשבותינו או תחושותינו או רגשותינו יעלו לכאורה מהגוף – המחשבות שלנו בראש, או הרגשות שלנו בגופנו – אבל אם נאבד את ההיאחזות שלנו בגוף אז כל הקשר הזה משתנה. אם התודעה מתנתקת מהגוף באמצעות תרגול המדיטציה אז כל העניין משתנה.

אז הרגשות שלנו נראים כאילו הם תקועים בגופנו, כי התודעה שלנו תקועה בגופנו. אם התודעה שלנו לא תהיה תקועה בגופנו, אז גם הרגשות שלנו לא יהיו. ולא נצטרך ללכת לחפש אחריהם, הם יהיו שם מולנו, אבל במרחב פתוח הרבה יותר. אם נדמיין שהם לכודים בגוף, לכודים ותקועים במקום המוגבל הזה, המגבלה שלהם והתקיעות שלהם היא, בעיקר, הסבל שלהם.

אם אנחנו יכולים לפתוח את המרחב שבו הם פועלים זו כבר חוויה אחרת וזה מסוג הדברים שתרגול המדיטציה שלנו יכול להציע לנו. אנחנו הופכים מודעים לגוף, ליציבה, נניח, וזו מודעות פתוחה, לא מיקוד. אנחנו לא מסתכלים למטה ומחפשים את הרגשות בתודעה ממוקדת, אלא פותחים את התודעה ומאפשרים לדברים האלה ללכת בדרכם שלהם ומשחררים אותם מלהילכד שם למטה. זה יכול להיות מאוד נעים, מאוד משחרר, וגם מאוד מאיר עיניים. אנחנו מתחילים לראות את הטבע האמיתי שלהם. זה אומר שאנחנו יכולים להפוך למטפלים של עצמנו. אנחנו לא צריכים עוד מישהו שיפרש את הרגשות שלנו. אנו יכולים לראות אותם בבירור בעצמנו ללא סיבוכים של מערכת יחסים עם מטפל – של השלכה או של תלות וכדומה.

אם נבסס את הבסיס הראשון של תשומת הלב, זה של הגוף3, הגוף כולו, אז אנחנו פותחים ערוץ לעולם הרגשי שלנו. אני זוכר שכמה שנים אחרי שאבי מת בצורה טראגית מאוד, באותו זמן הייתה לי הזדמנות ראשונה לריטריט ביער בצ'יטהרסט. הייתי מאוד נלהב ועשיתי הרבה סריקת גוף, עברתי שוב ושוב על הגוף, בתחושות הגוף. ואז כשחזרתי למנזר אחת הנזירות תיארה את מותו של אביה ופתאום כל הרגשות עלו חזק מאוד, בחופשיות רבה. בהיותי אנגלי, ברחתי לחדר הפרטי שלי למעלה ובכיתי במשך שעתיים, ואז הכל נגמר.

עכשיו, מבחינת הפתרון ללחץ פוסט טראומטי, זה מה שהמטפלים מחפשים, הם מחפשים את כל הרגשות שיעלו אבל כולם תוהים איך הרגשות האלה יכולים לעלות בלי לגרום טראומה חוזרת. במילים אחרות – כשעולים זיכרונות או רגשות, אנחנו פשוט סובלים מחדש. ואז הדברים האלה לא משתחררים בכלל, אנחנו פשוט חוזרים דרך כל התרחיש המלוכלך, סובלים כל פעם מחדש. בפעם הבאה שהדברים האלה יעלו, זה יהיה אותו סיפור. בכל פעם שהדברים האלה מופיעים זה יכול להיות אותו סיפור.

אז איך מונעים את הטראומה החוזרת הזו? אנו עושים זאת על ידי קבלת הדברים האלה לתוך תודעה פתוחה, תודעה שנפתחה בעזרת תשומת הלב לגוף, פתיחת הערוץ רק דרך מודעות חשופה טהורה לגוף. ואז הדברים האלה יכולים לעבור, וללכת לדרכם.

לגבי התפתחות הניתוק מהגוף זו תוצאה הרבה יותר ארוכת טווח. שמים לב ובוחנים את הגוף, בוחנים את הגוף ואז התודעה מתנתקת ממנו. אנו רואים את התודעה והגוף נפרדים זה מזה4. זה דבר הרבה יותר עמוק ועדין. זה לוקח הרבה יותר זמן ותרגול מסור כדי להגיע לזה. אבל זה הפתרון האולטימטיבי. אנחנו חותכים את שורש הכל, שורש ההיאחזות, כך שהתודעה כבר לא תיצמד לגוף. הדברים האלה כבר לא יכולים להיתקע. הדביקות נעלמה5.

ובינתיים, מתפתחים יותר רגשות הזורמים בחופשיות. הסבל של רגשות הוא כשהם נתקעים. אם נביא אותם לזרום בחופשיות בשטח פתוח, אז זה יהיה הרבה יותר קל.

ה. לראות זה להאמין

"ניתן לומר שביסוס תשומת לב הוא להיות הלימוד6"

לחלק מהאנשים תרגול הבודהיזם יכול להיראות מסובך למדי. אין ספק, מוצעים הרבה הדרכה וניתוח, הרבה מושגים שאפשר ליישם על חווייתו של האדם ולברר "ובכן, האם זה המקרה או זה לא המקרה?" אנחנו יכולים להרהר על הלימוד כך. לאנשים שיש להם סוג כזה של תודעה7, זה יכול להיות דבר טוב לעשות, לקרוא את הסוטרות (המילים של הבודהה) ואז להשוות את המושגים שם עם מה שאנחנו רואים מולנו, ולראות "ובכן, זה באמת נכון?", "האם אנחנו יכולים לראות את זה בעצמנו?", "האם אני יכול לראות את זה כך?", "האם זה באמת ככה?" ולראות זה להאמין. אם נוכל לראות את הדברים האלה בעצמנו, אז יהיה לנו אמון.

אנחנו גם יכולים לראות שההיפך אינו נכון – להאמין זה לא לראות. אנחנו יכולים להפוך לבודהיסטים מאוד מסורים, ללמוד את כל התיאוריות ולהאמין במשהו, אבל האמונה הזו לא תהיה לראות. זה קורה הפוך. זה פועל הפוך. לראות זה להאמין, להאמין זה לא לראות8.

זה צריך להיות היחס שלנו לסוג זה של חקירה, השימוש בתיאוריה או בסוטרות.

ואם זה נראה מסובך מדי9, אז אנחנו יכולים להפוך את התרגול לפשוט ביותר – לבסס את תשומת הלב. ניתן לומר שביסוס תשומת הלב הוא הלימוד. זהו זה. סוֹף פָּסוּק. אם נוכל להבין מה זה באמת תשומת הלב – ואם רעיון תשומת הלב שלנו לא מוליך אותנו שולל.

אז מה זה הדבר הזה שנקרא mindfulness10 (תשומת הלב)? מה זה ה-mind (התודעה), קודם כל? התודעה במונחים בודהיסטיים קשורה מאוד למה שהיינו מכנים באנגלית conscience (מצפון), לא רק התודעה החושבת. תשומת הלב היא להיות במגע עם המצפון שלנו. עלינו לפתח מצפון מאוד מפותח. לעתים קרובות יכולות להיות לזה קונוטציות שליליות – המצפון שלנו הוא לפעמים משהו שמציק לנו, המצפון שלנו הוא דבר שלילי. אבל זה לא צריך להיות ככה, המצפון שלנו יכול להיות כוח חיובי מאוד בחיינו, כוח חיובי קיצונית בחיינו.

יחסינו עם המצפון שלנו הם דבר מכריע ותכונת המצפון שלנו כביכול11. תהליך המדיטציה הוא דרך לעבוד עם זה, להתייחס למצפון שלנו, לפתוח אותו, לבחון, לצפות בתוצאות הפעולות שלנו, לראות את הקארמה הזורמת, את המחשבות והרגשות על מה שקרה היום, איך נוכל לשנות איך התנהגותנו בחיים מחר, לקבל החלטה חדשה.

ואז אנחנו עושים זאת בצורה ששומרת אותנו בהווה. אנחנו צופים ברגע הנוכחי, שהוא המקום בו אנחנו יכולים לפעול. אנחנו מנסים לשחרר את העבר, לקבל שמה שקרה בעבר קרה, ולהמשיך להתחלה-מחדש. זה מה שתשומת הלב יכול לעשות עבורנו: להמשיך לחזור להווה, להתחיל מחדש – גישה של "נו טוב, לא משנה, בפעם הבאה", בערך מסכמת את זה.

חשבתי לפני כמה ימים איך התודעה יכולה להיות, בהתחלה, עמידה בפני אימון מוסרי, אבל אם ממשיכים ומתחילים להגיע לתוצאות, זה יכול להתהפך לגמרי. זה מזכיר לי שראיתי איכר מאלף כלב רועים במקום בו גרתי יותר משנה – בהתחלה כלב הרועים הזה די סרב לעשות את מה שהבעלים שלו ניסה לגרום לו לעשות, עד שפעם אחת הוא טעם את הטעם של זה, טעם המשמעת, וכשראה את התוצאות של מה שהוא עושה12 אז הוא התלהב מאוד וקיפץ סביב.

לעתים קרובות תודעתנו משתנה כאשר אנו מקבלים את תוצאות התרגול. זו הדרך הטבעית שבה תודעתנו מתהפכת. קשה לעשות את זה בדרך אחרת. קשה לפתור את הספקות שלנו בדרך אחרת. לעתים קרובות לימוד יכול להיות דרך שאנשים מנסים לפתור בה את הספקות, ובכל זאת זה לא באמת עובד13. להשיג תוצאות ולראות דברים בעצמנו בלב, זה מה שבאמת נוטע בנו אמון.

בהתחלה הכל יכול להסתכם בזה, השילוב הפשוט הזה של המצפון ברגע ההווה ושמירה עליו שם, לא לאפשר לו לנדוד לחרטות על העבר או לתקוות על העתיד – להירגע בעניין המצפון, לכבד אותו14, לכבד את הרגישות הזו שיש לנו, להעריך אותה, להרגיע אותה, להפוך אותה לשלווה. איך אנחנו עושים את זה? דרך מדיטציה, באמצעות הרגעת התודעה הזו, שאיפה, נשיפה. אבל גם דרך התבוננות, התבוננות בטבען החולף של תופעות החושים, במרדף אחר הטבע המתסכל של האובייקטים החושיים, הם בורחים מאחיזתנו, הם לא מחזיקים מעמד – בהתרחקות מהדברים האלה.

זה מה שמביא בסופו של דבר סדר עדיפויות אחר, מטרה אחרת להסתכלות בדברים. אנחנו לא מסתכלים על דברים רק בשביל ההנאה מהם אלא כדי לטפל בהם בצורה חכמה ומיומנת.

ו. נשארים בלב

"מוכרים את המשחק"

ישנן דרכים שונות שבהן אנו יכולים לתמצת או להכיל את התרגול – דרכים שונות תמצאנה הד אצל אנשים שונים.

אחת מאלה שאני מחבב היא לסכם את כל תרגול הבודהיזם כ-'לא לצאת'. המאסטר הסיני הגדול, מאסטר הואה15, נשאל, "ובכן, איך זה, מאסטר, שיש לך כל המנזרים האלה, ההתחיבויות והדברים לעשות, ובכל זאת אתה נראה כל כך נינוח?" הוא אמר: "הו, זה בגלל שאני לא יוצא." הם שאלו: "איך זה, אתה לא יוצא? למה אתה מתכוון?" "אני לא יוצא. אני נשאר בלב, נשאר ממש שם בלב".

זו יכולה להיות דרך אחת שבה נוכל לסכם את התרגול, זו דרך אחת שבה נוכל לצפות בתודעתנו – פעולה, תוצאה – לראות אם התודעה יוצאת16, אז יש סבל. אם התודעה לא יוצאת החוצה, אין סבל. זה יכול להיות כל כך פשוט.

לתודעה יש נטייה מסוימת לצאת החוצה ולכן נדרשים תרגול רב, משמעת ועבודה קשה כדי שהיא לא תצא. בתרגול מדיטציה פורמלי, אנו מחזיקים אותה היכן שהיא, שומרים אותה היכן שהיא, שומרים אותה בלב, נושמים אל הלב, נשארים עם הנשימה, נשארים עם הלב, התודעה, המודעות וההווה – אוספים אותם בלב, אוספים את המודעות שלנו בלב, נפתחים ונהיים קשובים.

ואז התודעה, במקום לצאת החוצה, להתרוצץ אחרי דברים, היא נפתחת אז ומקבלת דברים. זו חוויה שונה מאוד, שני אלה – החוויה של התודעה שיוצאת החוצה ומתרוצצת אחרי דברים, הולכת לאיבוד בדברים, נאחזת בדברים, ואז הדברים האלה לא נמשכים כך שהתודעה פשוט תקבל מכה זמנית, סיפוק זמני, ואז "אוי... טעות...", הרגשה טובה ואז בסוף ההרגשה הטובה – "אוי... טעות...". אבל אם נִפָּתַח ונקבל – זו חוויה שונה מאוד.

יוצאים ליום נעים, פרחים בחוץ – התודעה יוצאת לשם וקוטפת את הפרחים, היא נאחזת בהם ומתענגת על הצבעים, – סבל, כי כשזה ייגמר, אז התודעה רק תחפש עוד פרחים, ואנו נעשים תלויים בפרחים למען אושרנו. זה נחמד כשהם שם, וזה לא נחמד כשהם לא שם. הם לא יכולים להיות שם כל הזמן, הם לא נמשכים לנצח, נכון?

בעוד שאם אנחנו יוצאים ליום נחמד, התודעה פתוחה וקולטת, אז אנחנו יכולים לראות פרחים יפים, עדיין יפים, ובכל זאת התודעה לא יוצאת וקוטפת אותם. ואז הם נשארים שם בחוץ, הם באדמה, כביכול. בכל פעם שאנחנו בחוץ, אז הנה הם שם, ממש כך17. אבל אם אנחנו חושבים לצאת ולקטוף פרחים ולחזור ולתקוע אותם באגרטל אנחנו פשוט נראה אותם מתים וזה לא מחזיק מעמד, נכון?

את התודעה הנאחזת שיוצאת אחר התענגות על דברים, הבודהה מתאר כ'מתענגת ב-', אבל זה לא שאי אפשר ליהנות מדברים מבלי להיאחז. אפשר ליהנות מדברים בתודעה פתוחה ממוקדת בהחלט כן, אבל בצורה אחרת לגמרי, בסוג אחר לגמרי של תשומת לב. זו לא תשומת לב משתוקקת. אין תשוקה בתשומת הלב – יש קליטה, כמו סוג של איכות הקשבה במקום לדרוש משהו ממישהו. זה יותר הקשבה למה שיש לו להגיד. מה אומרים הפרחים? אנחנו יכולים לקבל muditā, חדווה, שמחה בהצלחה, עם הפרחים ברגע התהילה שלהם – דבר מסוג כזה יכול לעלות. ואז כשממשיכים הלאה אין ירידה מיידית בחדווה הזו.

זוהי דרך אחת שבה נוכל לתאר את פירות התרגול. במובן מסוים זה קצת 'מוכר את המשחק18', לא? יש לנו כאן סכנה – אנחנו מדברים על ויתור על הנאות החושים בשביל החיים הרוחניים – זה טוב – אבל זה יכול להיראות קצת מרתיע, כאילו אנחנו מפסידים משהו. והסוד הוא שאנחנו לא מפסידים כלום בעצם, כל מה שאנחנו מפסידים זו התשוקה. התשוקה אף פעם לא היתה נעימה. האם התשוקה נעימה אי פעם? השתוקקות, האם זה אי פעם נעים? התבוננו בזה. שבו שם כשאתם עושים מדיטציה, צפו בתשוקות שלכם מגיעות – האם הן נעימות אי פעם? גלו בעצמכם. זו התודעה הפתוחה שמגלה בעצמה – האם התשוקה נעימה, תשוקה כלשהי?

כשאנחנו מסתכלים על דברים בלי תשוקה, הם הרבה יותר נעימים – אנחנו נהנים מהם הרבה יותר, ובכל זאת זה יכול להיות 'מכירת המשחק'19, לא? נוכל לצאת לשם ולחשוב "אוי זה נהדר אתה יודע, למרות שאני ממש בעניין של תרגול רוחני אני עדיין יכול ליהנות מכל הדברים האלה של החושים." אנחנו יכולים להנות ולהתענג מדברים ולהשתמש במילים שונות בשביל זה. זה לא עובד, אנחנו עדיין מתגעגעים לדברים האלה כשהם נעלמו. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו עם זה. אנחנו שוכחים שבימים אלה כשאנשים כותבים או לרוב אנחנו יכולים להקשיב להם, קוראים על פירות התרגול, אז המשחק כבר נמסר באמת, לא? אם רק נקנה את הסיפור ולא נתרגל, ייתכן שאנו מוכרים את עצמנו בזול20.

זה יכול להיות תרגול טוב מאוד, לראות איך התודעה נעה, מה קורה כשהתודעה יוצאת החוצה באמצעות החושים – או כשהתודעה פתוחה בלב ולא מחוברת לחושים21. אנחנו יכולים לראות איך התודעה פשוט קופצת החוצה דרך העין, תופסת משהו, אנחנו יכולים להרגיש את זה בעיניים, סוג של עוצמה שם, התמקדות שם, כשהתודעה יוצאת דרך העין. אנחנו רואים משהו, העין מתעניינת, תחושות הקשורות לחוש העין, תודעת העין. זה מורגש ממש מול העיניים. או כל אחד מהחושים האחרים – טעם, מישוש, תחושה, ריח, כל החושים, התענגות עליהם כדי לקבל תחושה נעימה, שמתעוררת ואז פוסקת – לא מתמשכת.

השוו זאת22 לעומת ההנאה של התודעה הפתוחה והקליטה, שאינה מתועלת דרך החושים. החושים פתוחים ורגועים במקום לתפוס דברים, או ליתר דיוק, התודעה פתוחה ונינוחה סביב החושים. התודעה רגועה מול ההווה במקום להתמקד בהווה.

זה מגניב, אין תשוקה או רצון לכלום, היא יכולה פשוט לעבור מדבר אחד למשנהו.

אז התודעה נהנית מאיכות עצמה, מן הקליטה והפתיחות. וההנאה הזו מהנה יותר ממן האובייקטים שבתוכה. איכות התודעה מהנה יותר מהדברים שבתוכה. היא מתחילה לקבל עדיפות, היא יותר חשובה. אנו מבינים שהאושר נמצא בתודעה, ואנחנו יכולים לטפח אותו שם.

הנה הגענו. באמת מכרנו את המשחק, לא?23

ז. תפילת השלווה

"עניין של אומץ, עניין של שלווה ועניין של תבונה".

נראה שהלימודים על בודהיזם בימינו משתנים מקיצוניות אחת לאחרת מבחינת אם הם ממליצים על פעולה או חוסר מעש. מהבחינה הזו יש מורים שממליצים לא להתאמץ, לא לעשות כלום – שזה לא קשור לעשיית משהו24. אחרים ממליצים על מאמץ בכל תחומי החיים. אז מה התשובה הנכונה? היכן היא תורתו של הבודהה במימד הזה, היכן היא בעצם טמונה?

אנו יכולים לראות שהבודהה המליץ ​​על פעולה במקרים מסוימים ועל חוסר מעש במקרים אחרים, ויתכן שממנו נבעו התורות השונות הללו. לעתים קרובות, הוראה לאדם נתון נתפסת בטעות כהוראה כללית. הבודהה למעשה המליץ ​​לכמה אנשים לפעול בהתאם לנסיבות, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

העיקרון המנחה את כל זה כלול בתפילת השלווה25 שאומרת ש"צריך שיהיה לנו את האומץ לשנות את הדברים שאפשר לשנות, וצריכה להיות לאדם השלווה לקבל את הדברים שאי אפשר לשנות, וצריכה להיות לו החוכמה לדעת את ההבדל."

הבודהה מצביע על שדה הפעולה המכוונת שלנו בפרט כדבר שאנו יכולים לשנות – פעולות הגוף, הדיבור והתודעה שלנו. אלו הם דברים שיוצרים את העתיד שלנו, הקארמה שלנו, כאשר אנו מתקדמים עם הפעולות המכוונות שלנו של הגוף, הדיבור והנפש.

אבל יש הרבה דברים שאנחנו לא יכולים לשנות, הרבה דברים בעולם שאנחנו לא יכולים לעשות לגביהם כלום. אז יש לנו דרך לחלק בין שני הדברים האלה. כיחידים לפעמים אנחנו יכולים להיות אנשים מאוד פעילים או אנשים די רגועים. אנחנו צריכים ללכת נגד הנטייה שלנו26 להיות רגועים מדי בתחומים שבהם אנחנו יכולים לעשות שינוי או פעילים מדי בתחומים שבהם אנחנו לא יכולים.

לעתים קרובות אני מוצא בימים אלה שאנשים שמגיעים למנזר דואגים הרבה ממצב העולם ולדברים בעולם שלמעשה הם יכולים לעשות מעט מאוד לגביהם. אולי הם יכולים לעשות משהו אבל הם לא באמת יכולים להשפיע הרבה על הבעיה. אין להם קול, באמת.

כנזירים, לעומת זאת, אנחנו פחות בקשר עם העולם, החדשות וכן הלאה. זה פחות משפיע עלינו אז זה די מורגש איך יושבי-בית באים ומדברים על פוליטיקה או על הסביבה או מה שזה לא יהיה. איך הם יכולים להתעצבן מאוד על הדברים האלה. וסוג של חוסר התוחלת של זה יכול לבלוט לעין אם אלה תחומים שאנחנו לא כל כך מעורבים בהם.

זו עדיין שאלה טובה אם זה חכם לצפות בחדשות, למשל. בין אם אדם פשוט מתרגש על דברים שאי אפשר לעשות הרבה לגביהם. בעצמי אני מגלה שכמה סיפורים מסוימים בחדשות או סוגים מסוימים של חדשות מצאתי את עצמי מתעניין בהם כי הם מציעים הזדמנות להפיץ Metta (התחשבות-אוהבת27) לאלו הנוגעים בדבר. Metta יכול להיות תרגול כללי, לא באמת צריך לדעת את הפרטים של מה שקורה. האם אנשים סובלים? ובכן, אני יכול פשוט להפיץ Metta לכל היצורים שסובלים.

ובכל זאת לפעמים לעקוב אחר סיפור יכול להוסיף מיקוד לתודעה או ליצור תכונות בְּרִיאוֹת של חמלה או טוב לב. עקבתי אחרי סיפורם של ילדים שנרצחו בבית הספר בארצות הברית, למשל. לקחתי תמונה מהעיתון, שמתי אותה על המקדש שלי28 והפצתי Metta לילדים.

אבל גם – לא הייתה לי התמונה הזו שם כל הזמן. זה היה תרגול שהייתי לוקח ואז מניח שוב. זה יכול להיות עיקרון חשוב – אם אנחנו לוקחים משהו כזה, האם אנחנו יכולים לשוב ולהניח לו? זה מה שתודעה מאומנת יכולה לעשות. יכולה לקחת מה שכדאי לקחת ולעשות אתו משהו ואז להניח אותו שוב. או לא לקחת משהו שלא כדאי לקחת.

אז כך אנו יכולים לראות את הפעולה של לקיחת דברים29. אנחנו יכולים לראות את הפעולה של לקחת אותם ולסחוב אותם איתנו. את זה אנחנו לא צריכים לעשות. אנחנו לא צריכים לסחוב איתנו דברים, להניח את העולם על כתפינו.

אז הפרספקטיבה שיש לנו מהבחינה הזו יכולה להשתנות רבות במהלך שנים של תרגול או העמקת תרגול. אנחנו מתחילים לנטוש הרבה תחומי עיסוק או דברים שנקלענו אליהם בעבר וקולטים את הדברים שבאמת כדאיים, מכוונים את עצמנו אל הקרקע הפורייה – אל התודעה, מטפחים את התודעה. זה משהו שאנחנו יכולים לעבוד אתו ומשהו שבאמת נמשך.

שימו לב בתפילת השלווה כיצד אלו תכונות שונות שאנו מפתחים: האומץ לשנות את מה שאנו יכולים לשנות, השלווה לקבל את הדברים שאיננו יכולים והתבונה לדעת את ההבדל30. ישנן שלוש תכונות שונות שאנו מנסים לפתח כאן. לא תכונה אחת, אלא עניין של אומץ, עניין של שלווה ועניין של תבונה.

ועל כל זה אנחנו מסתכלים בעיניים רחמניות. ככל שאנו הופכים מודעים יותר לאיכות המבט של עין התודעה שלנו, ומתחילים לראות את איכות המודעות שלנו, אנו יכולים להתחיל לראות אם התכונות הללו31 קיימות או כשהן אינן שם. כשחסר לנו האומץ לנסות ולשנות משהו שהאנרגיה שלנו סובלת ממנו – אם לא נפעל כשיכולנו לפעול אז אנחנו יכולים להרגיש חסרי כוחות – או אם אנו פועלים בצורה חסרת תועלת, כיצד גם אז אנו מרגישים חסרי כוחות.