היחס בין הגוף והתודעה והתרגול הנובע מכך
ה"גוף" של היצור החי הוא מושג שיש לגביו הסכמה די ברורה, לפחות בצורתו הכללית. בפאלי קיימות שתי מילים המתייחסות ל"גוף": המילה rūpa [רוּפַּה] מציינת גוף בדגש על היותו עשוי מ"אַרְבַּעַת הַיֵּשִׁים הַגְּדוֹלִים"1, (אדמה, אוויר, מים וחום, או במושגים מודרניים: חומר ואנרגיה), או כל חלק ממנו, כגון העין, האוזן, וכו', והמילה kāya [קָאיַה] מציינת אותו גוף עצמו, בדגש על היותו אינדיבידואל. על כולנו מוסכם שהגוף שאנו מדברים עליו יש לו גבול פיזי מוגדר, הוא "תחום בעור" פחות או יותר, אם מחשיבים את השיער כחלק מן העור.
לעומת זאת "התודעה" בעברית ובכל שפה טבעית הידועה לי, היא מושג מעורפל להפליא. גם בימינו אנשים הנחשבים מלומדים מקיימים דיונים ארוכים ומורכבים כגון "האם יש לדגים (או למחשבים) תודעה" מבלי להגדיר, או אפילו להסביר כללית מהי התודעה שהם מדברים עליה ומה אינו נחשב תודעה. המילה תודעה בשפת הדיבור יכולה להיות חליפית ל"נפש", "רוח", "נשמה", "אישיות", "מודעוּת", "מודעוּת עצמית", "הכרה", ועוד. לצורך הדיון אני אגדיר את שתי המילים העיקריות בפאלי שאני מתרגם "תודעה": המילה viññāṇa [וִינְּיָאנַה] פירושה אופן הפעולה של היצורים החיים, או כל חלק ממנו. כגון תודעת-העין, תודעת האוזן וכו'. המילה citta [צִ'יטַּה] פירושה אותו אופן הפעולה, בדגש על יצור חי אינדיבידואלי. גם המילה mano/mana משמשת לעיתים כמילה נרדפת ל"תודעה", אם כי לפעמים היא מכוונת יותר לתודעה מסוימת, כמו "מחשבה" ולפעמים היא מתארת את האיבר הפיזי של החוש הפונה פנימה, שאני מתרגם "פתח המודעות".2
אני מסב את תשומת ליבם של מי שנתקלים פה לראשונה בהגדרה זו, לכך שהגדרת התודעה לא הוסכמה בשום מסגרת, ולכן גם ההגדרה "אופן הפעולה של היצור החי" אינה מוסכמת. אין זה המקום לנמק אותה, אך למיטב הבנתי היא מתאימה הן למסגרת פרשנות הסוטרות והן למסגרת דיון פילוסופי במושג החיים. אני מזמין כל מי שרוצה להבין הגדרה זו באחת משתי מסגרות ההתייחסות, לפנות אלי באימייל.
אם אנו מקבלים שתי הגדרות אלו, ל"גוף" ול"תודעה", היחס ביניהם מתברר מעצם ההגדרה: גוף שאינו חי אינו פועל מתוך כוונה עצמית. גוף חי מחולל פעילות מתמדת של חילוף חומרים אנרגיה ואינפורמציה. הפעילות של הגוף החי אינה נפרדת מן הגוף החי, היא רק היבט שלו.
לכן באופן עקרוני שני המושגים: "הגוף החי" ו"התודעה" הם חליפיים, והגבולות ביניהם נקבעים על ידי שגרת השפה המדוברת יותר מאשר על ידי הבדלים במציאות. באופן סכמטי אנו מבדילים בשפה בין פעילות של היצור החי שעיקרה מוטורית בחלקי גוף נראים לעין, לבין פעילות שעיקרה מנטאלית של אותו יצור חי עצמו. לראשונה אנו קוראים "פעולה גופנית" ולשנייה "פעולה תודעתית" או "מחשבה". בסוטרות יש התייחסות גם לפעילות ביניים, "פעולת דיבור", שהגם שהיא מוטורית ומבוצעת על ידי חלקי גוף נראים לעין, מטרתה ומהותה הן חילופי אינפורמציה.
בסוטרה "הַסִּדְרָה הַקְּטַנָּה שֶׁל שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת" MN044 [ג.3] הדברים מוסברים על ידי דוגמאות כך: "שְׁאִיפָה וּנְשִׁיפָה, הֶחָבֵר וִיסָאקְהַה, גּוּפָנִיִּים הֵם, דְּבָרִים הַקְּשׁוּרִים לַגּוּף. לָכֵן שְׁאִיפָה וּנְשִׁיפָה הֵם מֻשְּׂגֵי גּוּף. בְּהִתְכַּוְּנוּת וּבִבְחִינַת הַמַּחְשָׁבָה קֹדֶם, נִפְצַח הַדִּבּוּר אַחַר-כָּךְ. לָכֵן מַחְשָׁבָה מְכֻוֶּנֶת וּבוֹחֶנֶת הֵם מֻשְּׂגֵי דִּבּוּר. תְּפִיסָה וּתְחוּשָׁה תּוֹדַעְתִּיּוֹת הֵן, דְּבָרִים הַקְּשׁוּרִים לַתּוֹדָעָה. לָכֵן תְּפִיסָה וּתְחוּשָׁה הֵם מֻשְּׂגֵי תּוֹדָעָה."
שימו לב שחלוקות אלו של הפעולות, לפעולה גופנית ולפעולה תודעתית, או לפעולה גופנית, פעולת דיבור ופעולה תודעתית, הן רק לנוחות הדיון. אין באמת הבדל עקרוני בין הפעולות. כל הפעולות האלה, בכל חלוקה שהיא, מתבטאות בשינויים בגוף היצור החי העושה אותן.
אחר שהבנו שפעולות של אדם מתוארות כ"גופניות" או כ"תודעתיות" רק לנוחות הדיון, אנו יכולים להתייחס לשאלות הנוגעות לדהרמה ולתרגול: כיצד משפיע "הגוף" על "התודעה", ולהפך? באיזה אופן אנו משתמשים בפעולה גופנית להשפיע על התודעה, ובאיזה אופן בפעילות תודעתית כדי להשפיע על הפעילות הגופנית?
את התשובה שנותן הבודהה לשאלות אלו אני מוצא בצורה ברורה ביותר בסוטרה "סֶדַקַה" SN47.19 שבה הבודהה מספר לתלמידיו סיפור-מעשה אודות לוליין ושולייתו, המהווה גם משל. אני מציע לכם לקרוא סוטרה קצרה זו במלואה, לרבות ההערות שרשמתי בשוליה, אבל כאן אביא רק את הנמשל:
"זוֹ הִיא הַשִּׁיטָה שָׁם", כָּךְ אָמַר הַנַּעֲלֶה, "כְּפִי שֶׁמֶדַקַטהָלִיקַה הַשּׁוּלְיָה אָמְרָה לַמּוֹרֶה . 'אֶשְׁמֹר עַל עַצְמִי', כָּךְ, נְזִירִים, עֲלֵיכֶם לַעֲסֹק בְּבִסּוּסֵי תְּשׂוּמַת-הַלֵּב. 'אֶשְׁמֹר עַל אֲחֵרִים', כָּךְ עֲלֵיכֶם לַעֲסֹק בְּבִסּוּסֵי תְּשׂוּמַת-הַלֵּב. כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם, נְזִירִים, אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם.
"וְכֵיצַד, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים? עַל-יְדֵי חֲזָרָה, פִּתּוּחַ וְתִרְגּוּל ; כָּךְ, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים. וְכֵיצַד, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם? עַל-יְדֵי סַבְלָנוּת, אִי אַלִּימוּת, כַּוָּנָה יְדִידוּתִית, וְאַהֲדָה, כָּךְ, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל אֲחֵרִים אַתֶּם שׁוֹמְרִים עַל עַצְמְכֶם.
התרגול הנקרא "ארבעת ביסוסי תשומת הלב" (cattāro satipaṭṭhānā) הוא "תרגול הדגל" של הבודהה. בסוטרות העוסקות בו מדובר בדרך כלל על תרגול תודעתי של התבוננות, אבל בפסקאות לעיל הבודהה מרחיב את ההגדרה שלו לכלול גם את התרגול במעשה, כולל דיבור, בחיי היום-יום. התרגול במעשה מופנה החוצה, אל "אחרים", ואילו התרגול התודעתי מופנה פנימה אל "עצמכם".
כאשר המתרגלים נמצאים בתרגול הפורמאלי, בשפת היום-יום "במדיטציה", הם עוסקים בחזרה, פיתוח ותרגול של ההתבוננות בארבע הפרספקטיבות שהבודהה מלמד. בכך, אומר הבודהה, הם שומרים על עצמם במובן שהם עוסקים ישירות בפיתוח התודעה שלהם, אבל כל שיפור בתודעתם הרי יתבטא ברגע שיצאו מן המצב המדיטטיבי ויעמדו מול המציאות ובה כל שאר היצורים החיים. תודעה משופרת תגרום ליחס טוב יותר כלפי היצורים-החיים, וכך, על ידי חזרה פיתוח ותרגול הם גם שומרים על האחרים.
ובמקביל, כאשר אותם מתרגלים עצמם נמצאים בחיי היום-יום, הם מתרגלים התנהגות בסבלנות, באי-אלימות, בכוונה ידידותית ובאהדה. בכך, אומר הבודהה, הם שומרים על אחרים במובן שהם מתייחסים אליהם היטב, אבל התנהגות מיטיבה הרי מתרגלת גם היא את התודעה, ותתבטא בכך שהמתרגלים ייכנסו בקלות ובשליטה משופרת למצב המדיטטיבי הרצוי. כך, על ידי סבלנות, אי-אלימות, כוונה ידידותית ואהדה, הם גם שומרים על תודעת עצמם.
אנו יודעים, מהסוטרה "תְּשׂוּמַת-הַלֵּב לַשְּׁאִיפָה וְלַנְּשִׁיפָה" MN118, שתרגול ארבעת ביסוסי תשומת הלב מקביל וחליפי לקבוצת תרגולים מרכזיים אחרים שלימד הבודהה, כגון שבעת מרכיבי ההתבוננות, תשומת הלב לשאיפה ולנשיפה ועוד. אמנם בהרבה תרגולים הלימוד המפורש כולל רק תרגילים תודעתיים על בסיס המאמץ, תשומת הלב והריכוז, אבל כולם, ממש כפי שהוסבר לעיל לגבי ארבעת ביסוסי תשומת הלב, פועלים בו-זמנית גם על ההתנהגות במעשה ובדיבור כלפי אחרים, וכל ההתנהגויות המועילות במעשה ובדיבור משפיעות בו-זמנית גם על מצבי התודעה.
כל זאת מובן על בסיס ההקדמה שהגדירה את הגוף ואת התודעה כשני היבטים של אותו דבר. כך אין זה מפליא כלל שפעולות תודעתיות "מפעילות" את הגוף, ושפעולות גופניות "פועלות" על התודעה.
למרות שהגוף והתודעה הם שני צדדים כמעט-סימטריים של היצור החי, הבודהה מקנה עדיפות לתרגול התודעתי. שימו לב שוב לפסקה הראשונה שציטטתי לעיל מן הסוטרה "סֶדַקַה". היא פותחת בזה שהבודהה מצדיק את שוליית הלוליין, שהיא אשה צעירה, על פני הלוליין, שהוא גבר ובמעמד האומן/המורה שלה. הצדקה זו של הבודהה עומדת בסתירה למוסכמה החברתית בימיו, הנותנת עדיפות אוטומטית למורה הגבר על פני השולייה האשה, כך שיש במשל הזה אמירה חזקה ובולטת. מה שהבודהה מצדיק היא האמירה שלה "אַתָּה, הַמּוֹרֶה, שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ; אֲנִי אֶשְׁמֹר עַל עַצְמִי". השמירה העצמית במשל היא בנמשל התרגול התודעתי בהתבוננות. היתרון בשמירה עצמית בסיטואציה שבה הלוליין ושולייתו עומדים בשיווי משקל רופף על מוט הבמבוק הוא שאם אחד מהם שם לב לחוסר יציבות זעיר בשווי משקלו הוא מיד יכול לתקן זאת, בעוד שאם הוא שם לב לחוסר יציבות זעיר אצל השני, התיקון צריך לעבור בתקשורת ביניהם, ועד שזה יעבוד שניהם כבר יהיו בדרך להתרסק על הקרקע. באותו אופן, היתרון שיש בנמשל לתרגול התודעתי של ההתבוננות על פני תרגול המעשה הוא המיידיות והבלתי-אמצעיות. ככל שאנו מאומנים יותר בהתבוננות אנו רואים שזירת התרגול הזו פתוחה לשליטתנו, לעומת זירת ההתנהגות, המאכלסת את כל היצורים החיים שבמגע זה או אחר איתנו, שיש לנו השפעה על התנהגותם אך השפעה זו איטית וחלקית ביותר.
לכן, גם לגבי הדרך כפולת השמונה, הכוללת הן את הצדדים התודעתיים והן את הצדדים המעשיים (המוסר, בדיבור במעשה ובמחיה) שבתרגול, אומר הבודהה "שָׁם, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה הִיא הָאֵיכוּת הַמּוֹבִילָה" ("אַרְבָּעִים הַגְּדוֹלִים" MN117) ו- "כָּךְ שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ חַגִּים וְסוֹבְבִים אֶת הַדִּבּוּר הַנָכוֹן/הַמַעֲשֶׂה הַנָכוֹן/הַמִּחְיָה הַנְּכוֹנָה, כְּלוֹמַר: הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה, מַאֲמָץ נָכוֹן, תְּשׂוּמַת לֵב נְכוֹנָה". התרגול שהבודהה מלמד כולל באופן בלתי נפרד את תרגול המעשה בדיבור, מעשה ומחייה, אבל מה שמוביל את התרגול הוא הצד התודעתי, ההשקפה, המאמץ ותשומת הלב.
בשולי התרגול הגופני המשפיע על התודעה אפשר לכלול גם פעולות מיטיבות ומזיקות לתודעה כמו שינוי בצריכת המזון והתרופות, שינוי במידת הפעילות הגופנית הכללית ושינוי במידת לקיחת עומסים וסיכונים גופניים שונים. כל אלו משפיעים על התודעה וצריך להכיר בזאת, אבל אין זו דרך התרגול עצמה, ואין הרבה תרגולים מפורשים שנותן הבודהה בעניינים אלו אלא ההנחיה הכללית לנהוג בכל דבר בתבונה. המתרגל צריך להבין כמה מזון גופו צריך באמת, בכל פעם בנפרד; איזה תרופות גופו צריך באמת, בכל פעם בנפרד; כמה פעילות גופנית נחוצה באמת, בכל זמן בנפרד; מה מידת העומס או הסיכון הגופני וכנגד מה היא עומדת – בכל סיטואציה בנפרד. בקיצור: מה מתאים מתי ואיפה. זוהי תמצית התבונה. ואת התבונה מפתחים, כמובן, בתשומת לב לכל מה שהחושים מביאים אלינו, בכל התרגולים שמלמד הבודהה, הנכללים כולם תחת "הדרך הנעלה כפולת השמונה".