שוויון נפש
המושג ושימושיו העיקריים
במילים "שוויון נפש" אני מתרגם את המושג upekkhā המופיע בסוטרות של הקנון הפאלי פעמים רבות ובהקשרים שונים. כהגדרה מקוצרת אפשר לומר ששוויון נפש הוא "התייחסות שלווה למציאות או לחלק ממנה, כל עוד אין דבר מועיל שאפשר לעשותו לגביה".
מושג זה מופיע פעמים רבות בסוטרות בתוך שלוש רשימות: * רשימת ארבע הג'הנות.
* רשימת ארבעת הברהמה-ויהארה * רשימת שבעת מרכיבי ההתעוררות.
מקום שוויון הנפש בתוך מושג הג'הנה
בהגדרה האחידה הקיימת בכל מקום בסוטרות לכל אחת מארבע הג'הנות, מופיעה התייחסות כלפי המציאות בכללה:
בג'הנה הראשונה התייחסות של חדווה (piti, שמחה מתפרצת).
בג'הנה השנייה התייחסות של חדווה רגועה יותר.
בג'הנה השלישית התייחסות של שוויון נפש.
בג'הנה הרביעית ההתייחסות היא של 'טוהר תשומת הלב הנובע משוויון נפש'.
ארבע הג'הנות הן הרשימה הממוספרת היחידה בסוטרות, ומהוות באופן ברור סולם של התקדמות בתרגול הדהרמה, כאשר הכיוון הוא "לָאֲדִישׁוּת כְּלָלִית, לִדְעִיכָה, לַחֲדִילָה, לְהַשְׁקָטָה, לִידִיעָה יְשִׁירָה, לְהִתְעוֹרְרוּת, לְנִירְוָאנַה". הסולם הזה מתבטא בממדים שונים, כגון העמקת הריכוז, העמקת הרגיעה הגופנית והמנטלית, שינוי בתחושה (vedana), ושינוי בהתייחסות למציאות בכללה כמפורט לעיל1. כאשר אני אומר "התייחסות" הכוונה היא לתגובה הבאה לאחר שעלתה בפתח-המודעות תחושה (vedana) כלפי אובייקט.
שוויון נפש לעומת אדישות
פעמים רבות התייחסות מופיעה בסוטרות כמילה נרדפת לתחושה, כמו בצירוף "אושר ושמחה", כאשר אושר הוא תחושה, ושמחה (somanassa), התגובה הראשונית לאושר, היא התייחסות. באותו אופן בביטוי "סבל וצער", כאשר סבל הוא תחושה, צער (domanassa) התגובה הראשונית לתחושת הסבל, הוא התייחסות. התחושה השלישית במודל שלושת התחושות הנפוץ מאד בסוטרות, היא "תחושת לא סבל ולא אושר". לתחושה זו, שביום-יום רק לעיתים רחוקות מאוד שמים אליה לב כתחושה, יש שתי התייחסויות תואמות אפשריות. הפשוטה ביניהן היא אדישות. המורכבת יותר היא שוויון הנפש. ההבדל העיקרי בין שתי התייחסויות אלו כלפי מה שאינו מעורר תחושה חיובית ואינו מעורר תחושה שלילית הוא, שההתייחסות "אדישות" מתאפיינת בהקטנת תשומת הלב המופנית לאובייקט, ולעומתה "שוויון הנפש" מתאפיינת בשמירת תשומת הלב המופנית לאובייקט. בגלל הקטנת תשומת הלב באדישות לדברים שאינם מעוררים לא תחושה חיובית ולא תחושה שלילית קיימת התופעה שלא שמים לב לתחושת "לא סבל ולא אושר". בשיעורים שונים שנתתי בעבר בזום, הפניתי את תשומת לב השומעים לכך שלא במקרה קירות החדרים שבהם יושבים כל המשתתפים, איש איש בביתו, הינם לבנים או בגוונים חיוורים, ולא בצבע אדום, שחור, וכדומה. הדבר מכוון לעורר תחושת "לא סבל ולא אושר", אי משיכת תשומת לב ואדישות לקירות. על רקע זה אפשר להפנות את תשומת הלב לכל דבר אחר בחדר, ללא הפרעה.
לעומת זאת שוויון הנפש אינו מנטרל את תשומת הלב אלא מנטרל את התגובה למה שאנו שמים אליו לב. שוויון נפש אינו אומר "זה לא חשוב" אלא "בין אם זה חשוב ובין אם לא, אין לי מה לעשות עם זה כעת". כך אפשר לומר שאדישות היא התייחסות לא מיומנת, כי היא אינה מביאה בחשבון שדברים יכלים להשתנות בכל רגע, ומפחיתה את תשומת הלב, לעומת שוויון נפש שהיא התייחסות מיומנת והיא שומרת על תשומת הלב, למקרה שהסיטואציה תשתנה.
מקום שוויון הנפש בארבעת הברהמה ויהארה
הברהמה ויהארה הם, בתרגום מילולי, "משכנות האלים", אבל את משמעותם ניתן להגדיר כ"ארבע ההתייחסויות המיטיבות כלפי יצורים חיים." כקבוצה הם מהווים את התיאור הקרוב ביותר לדרך שבה מתנהגים האנשים שהגיעו להארה, התנהגות שבה אין שום התייחסות ליצור חי המושפעת מזיהומי התודעה.
ארבעת הברהמה ויהארה הם: ידידותיות (mettā), חמלה (karuṇā), שמחה-בהצלחה (muditā), ו-שוויון נפש (upekkhā). בקבוצה זו שוויון הנפש תופס מקום מיוחד כי אפשר לראות התייחסות זו כברירת-מחדל: אם אף אחת מן ההתייחסויות האחרות אינה מתאימה בסיטואציה מסוימת – שוויון הנפש הוא ההתייחסות הנכונה.
אמנם ארבעת הברהמה ויהארה אינם מהווים סולם מובהק כי אפשר לתרגל כל תכונה בנפרד, אך אפשר לומר שהם מהווים מדרג מבחינת מידת הריכוז הדרושה לתרגול שלהם. בפרט תרגול שוויון הנפש מהווה אתגר ריכוז מיוחד בדומה להליכה על חבל דק. זאת בגלל שבעוד שלושת ההתייחסויות המיטיבות האחרות עומדות כל אחת בניגוד להתייחסות שגויה: ידידותיות מול פוגענות (byāpāda), חמלה מול רוגז (vihesā) ושמחה בהצלחה מול דחייה (arati)2 הרי שוויון הנפש בהגדרתו הוא שלילתם של שני קצוות מנוגדים, וקל מאוד לעבור מנטייה לתאווה (rāga) מצד אחד לנטייה להתנגדות (paṭigha), מצד שני, ולהיפך, ולכן קשה להגיע לשוויון-נפש ללא ריכוז מספיק.
"מספיק" היא מילת-מפתח. גם מי שלא תרגל כלל יכול לגייס "מספיק" ריכוז כדי לנהוג בשוויון-נפש בסיטואציות מסוימות. לכן חשוב גם למתרגל המתחיל, המתרגל ידידותיות וחמלה ושמחה-בהצלחה ברמה כלשהיא, לנסות ולתרגל גם שוויון נפש. אם הוא מצליח לזהות מצב שבו אין התייחסויות אחרות מתאימות, למשל כאשר מישהו זקוק לחמלה אבל אינו מסוגל לקבל את העזרה המושטת לו, כדאי לנסות להתייחס בשוויון-נפש. ההתנסות החוזרת ונשנית, גם אם לא הצליחה, היא לפחות חלק מן התרגול.
מקום שוויון הנפש בשבעת מרכיבי ההתעוררות
שבעת מרכיבי ההתעוררות הם סולם במובן שבו הם מתוארים כרצף תרגולי ב"תְּשׂוּמַת-הַלֵּב לַשְּׁאִיפָה וְלַנְּשִׁיפָה" MN118:
תשומת לב – יציבה ובלתי מופרעת; שעל בסיסה, בחינת תופעות – נעשית בתבונה; על בסיס זה, מרץ פעיל – מתעצם; על בסיס זה, חדווה הבאה מן התרגול – עולה; על בסיס זה, יש רגיעה בגוף ובתודעה; על בסיס זה, הריכוז עולה. על בסיס כל אלה, הנזיר משגיח היטב בתודעה המיושבת, שהיא כבר השלב האחרון של פיתוח התודעה אליו הביאו אותו ששת המרכיבים הראשונים, ואז עולה מרכיב ההתעוררות שוויון נפש.
ואולם מובן שתרגול שבעת מרכיבי ההתעוררות אינו מתקיים רק בסוף תרגול הנזיר, אלא אפשר להשתמש בו גם במהלך התרגול אחרי שהמתרגל, גם יושב-הבית, הגיע להישג המוסר3, שהוא הבסיס לכל התרגול. גם בתרגול החלקי, בתחום אחר תחום, שוויון הנפש מתואר כמטרת ביניים שלמענה מתורגלים ובה מתבטאים כל שאר מרכיבי ההתעוררות.
סוגים שונים של שוויון נפש
ברשימות שהוזכרו לעיל מדובר על מטרת הביניים החשובה "שוויון נפש", כמושג אחד. ואולם כמו כל מושג, גם שוויון הנפש ניתן לחלוקה לסוגים, וככל שמתקדמים בתרגול מתברר שיש תועלת באבחנה בסוגים שונים של שוויון הנפש, זה גבוה מזה.
שוויון נפש הוא, כזכור, תגובה אפשרית לתחושת "לא סבל ולא אושר", ואם נחלק את התחושות לסוגים שונים גם התגובות לתחושות יחולקו איתן. החלוקה הראשונה של שלושת התחושות, כל אחת לשתיים, מופיעה למשל בסוטרה "הַצָּגַת-דְּבָרִים מַעֲמִיקָה" AN06.63 שם אומר הבודהה:
"וּמָה הוּא, נְזִירִים, מִגְוַן הַתְּחוּשָׁה? קַיֶּמֶת, נְזִירִים, תְּחוּשַׁת-אֹשֶׁר גַּשְׁמִית, קַיֶּמֶת תְּחוּשַׁת-אֹשֶׁר לֹא-גַּשְׁמִית, קַיֶּמֶת תְּחוּשַׁת-סֵבֶל גַּשְׁמִית, קַיֶּמֶת תְּחוּשַׁת-סֵבֶל לֹא-גַּשְׁמִית, קַיֶּמֶת תְּחוּשַׁת לֹא-סֵבֶל וְלֹא-אֹשֶׁר גַּשְׁמִית, קַיֶּמֶת תְּחוּשַׁת לֹא-סֵבֶל וְלֹא-אֹשֶׁר לֹא-גַּשְׁמִית. זֶה, נְזִירִים, נִקְרָא מִגְוַן הַתְּחוּשָׁה."
מהות החלוקה מוסברת בסוטרה "לֹא-גַּשְׁמִי"SN36.31. בסוטרה זו מופיעה חלוקה של התחושות וההתייחסויות לשלוש: "גשמית" (sāmisā), "לא גשמית" (nirāmisā), והסוג השלישי הוא "לא גשמית שבלא גשמיות" (nirāmisā nirāmisataraṃ). ביחס לשוויון הנפש נאמר בסוטרה זו:
..."שִׁוְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ, נְזִירִים, הָעוֹלֶה כְּמֻתְנֶה בַּחֲמֵשֶׁת חוּטֵי-תְּשׁוּקַת-הַחוּשִׁים – הוּא הַנִּקְרָא, נְזִירִים, שִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ גַּשְׁמִי."
המדובר בעצם בכל תחושה והתייחסות "רגילים", כפי שאנו מכירים בחיי היום-יום: אנו רואים מראה, שומעים קול, מריחים ריח, טועמים טעם, חשים במגע – ועם המגע החושי עולה תחושת אושר ואיתה שמחה, תחושת סבל ואיתה צער, או תחושת "לא סבל ולא אושר", ואיתה אדישות או שוויון נפש.
..."עִם נְטִישַׁת הָאֹשֶׁר וּנְטִישַׁת הַסֵּבֶל וְעִם שְׁקִיעָתָם הַקּוֹדֶמֶת שֶׁל הַשִּׂמְחָה וְהָעֶצֶב, הַנָּזִיר נִכְנַס וְשׁוֹהֶה בַּגָ'הנַה הָרְבִיעִית, לְלֹא סֵבֶל לְלֹא אֹשֶׁר, בְּטֹהַר תְּשׂוּמַת-הַלֵּב הַנּוֹבֵעַ מִשִּׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ. זֶה הַנִּקְרָא, נְזִירִים, שִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ לֹא-גַּשְׁמִי."
כאשר המתרגל נמצא בג'הנה הרביעית, תשומת הלב לא-זו-בלבד שהיא נשמרת אלא היא בלתי מופרעת בהיותה מטוהרת מזיהומי התודעה. זהו מצב ריכוז שבהינתן פיתוח מספיק של תבונה ושליטה בתודעה (תודעה מיושבת, samāhita ) אפשר להגיע ממנו לנירוואנה. ואולם יש לשים לב שתחושות והתייחסויות "לא גשמיות" אחרות יכולות להופיע בתרגול הריכוז גם לפני הג'הנה הרביעית. שוויון הנפש כפי שאמרתי לעיל בפרק ד', יכול להגיע לעומק הנדרש לסיום הדרך רק בריכוז ברמת הג'הנה הרביעית.
"...בְּנָזִיר שֶׁמַּתְסִיסָיו נֶהֶרְסוּ הַמִּתְבּוֹנֵן בְּתוֹדַעֲתוֹ הַמְּשֻׁחְרֶרֶת מִתַּאֲוָה, הַמִּתְבּוֹנֵן בְּתוֹדַעֲתוֹ הַמְּשֻׁחְרֶרֶת מִסְּלִידָה, הַמִּתְבּוֹנֵן בְּתוֹדַעֲתוֹ הַמְּשֻׁחְרֶרֶת מֵאַשְׁלָיָה, עוֹלֶה שִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ. זֶהוּ, נְזִירִים שִׁוְיוֹן-נֶפֶשׁ לֹא-גַּשְׁמִי שֶׁבְּלֹא-גַּשְׁמִיִּים."
זהו שוויון הנפש של מי שסיים את התרגול, השתחרר לגמרי מזיהומי התודעה והוא מתבונן בתודעתו המשוחררת. שוויון נפש זה איננו תגובה אוטומטית למצב תחושה מסוים, אלא הוא לגמרי מודע.
תרגול שוויון הנפש דרך שבעת מרכיבי ההתעוררות
מה שלימדתי בהזדמנויות רבות הוא ששוויון הנפש מתחיל בדחיית סיפוקים, שאינה דורשת מאמץ מנטלי רב. אנו יודעים להגדיר את דחיית הסיפוקים כאפשרית החל מגיל ארבע בערך. בשלב מסוים הילד, שעד כה לא היה יכול להתאפק כאשר משהו "בא לו", ועל כן הפגין סבל כאשר רצונו לא התמלא מיד, לומד בסיטואציות חברתיות שיש גם "אחר כך" ולא רק "עכשיו", או יש גם "קצת" ולא רק "הכל", וכן הלאה. הוא מגלה בעצמו את היכולת לוותר על הסיפוק המיידי והמלא. בשלבים מתקדמים יותר הנער מגלה בעצמו גם יכולת להשקיע מאמץ עכשיו כדי לקבל סיפוק מאוחר הרבה יותר. זהו הבסיס ההכרחי לתרגול שעליו מדבר הבודהה, משהו שאדם ממוצע משלים מעצמו בגיל ההתבגרות. ואולם פעמים רבות יש פערים גם ברמה הזו.
אדם שאיננו מסוגל לדחות סיפוקים באופן נרחב זקוק לטיפול שהבודהה אינו מתייחס אליו, ואולי לא יגיע בחיים אלו אפילו לתפקוד של אדם רגיל, שלא לדבר על הפחתת הסבל בצורה משמעותית שכל מתרגל שואף אליה. אדם כזה אינו יכול לשמור חוק, ובוודאי שאינו יכול לשמור מוסר שאינו נכפה מבחוץ אלא מגיע מהבנת המציאות ומבגרות מנטלית.
לעומת זאת אדם שמתקשה לדחות סיפוקים בתחום צר מסוים ו/או לעיתים רחוקות, ומדובר ברוב הגדול של בני האדם שיכולים לשמור חוק ויכולים לתרגל את כללי המוסר, יכול להיעזר במודלים הנמצאים בדהרמה כדי להשלים את הפערים.
הבסיס הוא המודלים המתארים איך נוצר הסבל. כאשר אנחנו מבינים ברמה מסוימת שהסבל איננו מה שקורה מחוץ לנו, אלא הוא תחושה (vedana), תגובה פנימית למה שהחושים מביאים לנו, אנו מבינים משהו על כיוון התרגול: עיקרו מופנה פנימה.
אנו מבינים שהמשך התהליך אחרי התחושה הוא בדרך כלל אוטומטי, ובעזרת תשומת הלב, מנסים לזהות את חלקי התהליך הזה מוקדם ככל האפשר לאחר שקרו, עד שאנו מגיעים לזיהוי בו-ברגע שהדברים קורים. אלו הם שני המרכיבים הראשונים מתוך שבעת מרכיבי ההתעוררות שהוזכרו לעיל בפרק ה' : תשומת לב ובחינת תופעות. זוכרים שהתהליך המתואר שם מגיע לשוויון נפש?
זיהוי מוצלח כזה, אפילו לגבי מקרה אחד, הוא מעודד מאוד, ומעורר מרץ להמשיך. השמחה בהצלחה, אנו לומדים בסוטרות, היא מרכיב חשוב בחדווה, שאם נְתַרְגֵּל ריכוז במידה מספקת היא תופיע בזמן התרגול כג'הנה הראשונה. אנו לא נסתפק כמובן במקרה אחד שבו זיהינו כיצד אנו מייצרים תגובה אוטומטית למגע חושי, וננסה להגביר את תשומת הלב לכמה שיותר מקרים. בכל אופן, המרץ והחדווה הם שני מרכיבים נוספים משבעת מרכיבי ההתעוררות.
אנו יכולים להשתמש במרץ ובחדוות התרגול כדי להשקיע יותר בריכוז וברגיעה. שני אלו תומכים בעצם זה בזה, הגם שברשימת שבעת מרכיבי ההתעוררות הריכוז מופיע אחרי הרגיעה. אנו זקוקים למידה של רגיעה כדי לתרגל ריכוז, והריכוז עצמו מעמיק את הרגיעה וחוזר חלילה. את הרגיעה הראשונית אנו יכולים להשיג על ידי התבודדות פיזית מגירויים חיצוניים, במקום ובזמן המתאימים לכך.
גם בלי שנבין איך זה קורה, על בסיס תרגול המוסר שהוא הבסיס לכל התרגולים של הבודהה, על בסיס התבונה שרכשנו בשלב מס' 1, ועם הריכוז והרגיעה שרכשנו בשלב מס' 3, מתפתח אצלנו שוויון הנפש, המרכיב השביעי והאחרון משבעת מרכיבי ההתעוררות. על כל התהליך הזה אנו חוזרים כמה שיותר, בכל מקרה שאנו מבינים שעולה בו תגובה אוטומטית. ככל שחוזרים עליו יותר כן עולה רמת התרגול.
כפי שכתבתי בפרק ג', שוויון הנפש אינו מנטרל את תשומת הלב אלא מנטרל את התגובה למה שאנו שמים אליו לב. שוויון נפש אינו אומר "זה לא חשוב" אלא "בין אם זה חשוב ובין אם לא, אין לי מה לעשות עם זה כעת". לכן חשוב מאוד לא לנסות לומר לעצמך "זה לא חשוב"4. התייחסות זו תגיע מעצמה ואז הוויתור לא יורגש כקושי. מה שאדם צריך לומר לעצמו הוא: "זה חשוב לי, אבל יש עוד דברים חשובים"; "זה חשוב לי, אבל יכול לחכות"; "זה חשוב לי אבל גם אם אקבל חלק זה מספיק טוב", ובעיקר: "במצב הנוכחי, עד שהנסיבות תשתנינה, אין לי עוד מה לעשות בעניין." זהו היבט של שוויון הנפש.
ח. סדר התרגול לבעלי בתים
בסוטרה "לֹא-גַּשְׁמִי"SN36.31. שתיארתי בפרק ו' מופיעים רק שלושה שלבים ביחס לשוויון הנפש: השלב שלפני, או בתחילת התרגול, השלב שבתרגול הג'הנות, והשלב של אחרי התרגול. פירוט שלבים נרחב בהרבה מופיע בסוטרה "פֵּרוּשָׁם שֶׁל שֵׁשֶׁת בְּסִיסֵי הַחוּשִׁים" MN137. ואולם, אין זה המקום ללמד את הסוטרה המורכבת הזו במלואה, ועל כן מה שאכתוב להלן מבוסס על פרשנות לסוטרה. כדי להתאים את הסוטרה שנאמרת לנזירים אל רמת המתרגל המתחיל שאינו נזיר, פרשנות זו כוללת אקסטרפולציה אחורה, אל לפני התהליך המתואר בסוטרה.
אצל מְתַרְגְּלִים רבים פגשתי נטייה לקפוץ קדימה לתרגול קשה מדי, לפני שפיתחו יכולות להתמודד עם בעיות קלות יותר. קל יחסית להבין את התיאוריה שההשתוקקות היא גורם הסבל, אבל קשה מאוד להתמודד מול הנאות החיים שהמתרגל המתחיל רגיל לקבל אותן לאחר שהשתוקק להן. קל יותר לגייס מוטיבציה להתמודד מול סבל החיים, שהמתרגל לא משתוקק לו כלל באופן ישיר, ואינו רואה איך הביא את עצמו למצב זה. בגלל קלות גיוס המוטיבציה אני ממליץ להתחיל דווקא בזה. כלומר:
באמצעות היזכרות בשמחה שעלתה מתחושות אושר שחווינו, לנטוש את העצב שעולה מסבל שאנו חווים. הנטייה של אדם סובל היא לשכוח שהסבל הוא זמני. הוא לא היה קיים תמיד ולא יישאר לנצח. אדם סובל שמצליח להיזכר גם באושר שלפני הסבל, שבמקביל לסבל ושיבוא עם ירידת הסבל, יכול לשים את הסבל בפרופורציה הנכונה, וכבר עשה את הצעד הראשון לנטישת העצב.
כאשר רואים באופן זה את הסבל ביחד עם האושר במסגרת אחת, ונזכרים בשמחה ביחד עם העצב, התחושה קרובה יותר ל"לא-סבל ולא אושר", ואפשר לעשות את הצעד השני, לראות את שניהם בשוויון-נפש.
זכרו שבשום שלב איננו מכחישים את הסבל והעצב המלווה אותו, רק מתבוננים בו בפרספקטיבה מאוזנת יותר. עדיין אנו מעדיפים שהסבל המסוים הזה ייפסק, ועל כן אנו נישאר בתשומת לב לכל המכלול הרחב הסובב את הסבל הזה, ובפרט לתהליכים הפנימיים הגורמים סבל ולתרגול הפנימי המשחרר מסבל. אם נראה אפשרות ריאלית לשפר משהו, חיצוני או פנימי, נעשה זאת. כל עוד איננו רואים אפשרות כזו – נישאר בשוויון נפש, במודעות (תשומת לב, sati) למתרחש בעולם החיצוני ובאבחנה (sampajañña) לתגובות שלנו למתרחש שם.
רק אחרי שתרגלנו כך על מספר מקרי סבל שונים שאנו חווים, נעבור להוריד את ההתלהבות מן האושר והשמחה מחוויות החושים. גם את האושר והשמחה אפשר לראות בפרספקטיבה אחת עם הסבל, כי הרי כל אושר התחיל ומסתיים, והוא מוקף מלפניו, מצדדיו ולאחריו בסבל. ואז, כמו בסעיף 2, נְתַרְגֵּל לראות את שני אלו בשוויון נפש.
כאשר אנו מתאמנים פעמים רבות באופן כזה בשינוי הפרספקטיבות כדי להקטין את הסבל, ואחר כך גם להפחית את ההתלהבות מן האושר, אנו יכולים לתרגל את התרגול המלא, כולל תרגול המוסר וכולל תרגול הריכוז בצורה טובה יותר. כאשר נרגיש התקדמות בתרגול כך שהוא נהיה מרכזי בחיינו, אנו יכולים לנסות כבר להשתמש בתחושות ובהתייחסויות הגבוהות של התרגול כדי לנטוש את התחושות וההתייחסויות הנמוכות יותר, של יושבי הבית. דבר זה מתואר בסוטרה כך:
"...בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל שֵׁשׁ שִׂמְחוֹת הַפְּרִישׁוּת וּבְעֶזְרָתָן, נִטְשׁוּ וְהִתְגַּבְּרוּ עַל שֵׁשׁ שִׂמְחוֹת חַיֵּי-הַבַּיִת. כָּךְ הִיא נְטִישָׁתָן, כָּךְ הִיא הַהִתְגַּבְּרוּת עֲלֵיהֶן."
"שמחות הפרישות" הן השמחות העולות מכך שאנו רואים את השמחה באובייקטים של החושים בפרספקטיבה של התרגול, כאמור לעיל. הן שש, כי הן מגיעות דרך ששת פתחי החושים. "שמחות חיי-הבית" הן השמחות הרגילות של היום-יום, ללא התרגול הזה, וגם הן שש מאותה סיבה. אז מה שקורה בעצם בהחלפה הזו: אנו פחות שמחים ממשהו שכולם מתלהבים ממנו, אבל יותר שמחים מעצם העובדה שהתקדמנו בהבנת המציאות בנקודה זו עצמה, ועכשיו אנו יותר שווי נפש לגביה.
"...בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל שִׁשָּׁה הָעִצְּבוֹנוֹת שֶׁל הַפְּרִישׁוּת וּבְעֶזְרָתָם, נִטְשׁוּ וְהִתְגַּבְּרוּ עַל שִׁשָּׁה הָעִצְּבוֹנוֹת שֶׁל חַיֵּי-הַבַּיִת. כָּךְ הִיא נְטִישָׁתָם, כָּךְ הִיא הַהִתְגַּבְּרוּת עֲלֵיהֶם."
"עצבונות הפרישות" הן העצבונות מכך שאנחנו עדיין מְתַרְגְּלִים ולא הגענו להארה! השקענו כל כך הרבה מאמץ ומחשבה והצלחנו כל כך מעט... אבל העצב הזה הינו עצב מועיל: אפשר לרתום אותו לעגלת המוטיבציה ולהמשיך בדרך. היות ואנו בשלב שהתרגול נהיה מרכזי בחיינו, זה עושה עצבונות לנושא להתעניינות, ובעזרתה אנו גם רואים שהעצב ממה מקובל לראות כמעציב, אינו מפריע לנו לתרגל, אלא להיפך, אנו יכולים לתרגל תוך התבוננות בו!
"...בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל שִׁשָּׁה שִׁוְיוֹנוֹת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַפְּרִישׁוּת וּבְעֶזְרָתָם, נִטְשׁוּ וְהִתְגַּבְּרוּ עַל שִׁשָּׁה שִׁוְיוֹנוֹת-הַנֶּפֶשׁ שֶׁל חַיֵּי-הַבַּיִת. כָּךְ הִיא נְטִישָׁתָם, כָּךְ הִיא הַהִתְגַּבְּרוּת עֲלֵיהֶם."
בהמשך לאופן שהסברתי את שוויון הנפש הרגיל, "של חיי הבית", כאשר אנו רואים גם את סבל הפרישות וגם את אושר הפרישות ביחד, אנו יכולים להגיע ל"שוויון הנפש של הפרישות".
"שוויון הנפש של הפרישות" הוא שוויון נפש לא רק לגבי האובייקט שמגיע אלינו דרך אחד מששת פתחי החושים, אלא בהזדמנות זו אנו מתייחסים גם לכל אובייקט אחר, ואפילו לתרגול עצמו, בשוויון נפש כמו לאובייקט המזדמן. זוהי דרגה גבוהה יותר של שוויון הנפש.
הסוטרה הזו ממשיכה ומצביעה על עידון ודיוק גדולים עוד יותר של שוויון הנפש, אבל כאמור את זה יש ללמוד במסגרת הסוטרה כולה, ולא בשיעור זה שבא להדגיש דווקא את תחילת התרגול הזה.
כתבתי כאן על שוויון הנפש גם דברים שלא לימדתי במפגשי לימוד עד כה, ואינני יודע עד כמה הדברים מובנים ויכולים לסייע בתרגול. אשמח לקבל הערות ושאלות כדי להבהיר נקודות לפי הצורך.