הכל שם כדי ללמד אותנו
פרק מן הספר "יוצאים לנזירות, הולכים אל מֵעֵבֶר", מאת אַיָּה מֶדהָנַנְדִי1
תרגום והערות (אם לא נכתב אחרת) פניננדו בהיקהו
ברחבי העולם, קיצונים פוליטיים ודתיים מפיצים טרור וגורמים לטראומה באמצעות מעשי אלימות נואשים יותר ויותר2. התגובה האופיינית היא עוד מאותו הדבר – תגמול בעקבות תוקפנות – בין אם בין אומות, משפחות או יחידים. מה שקורה בחוץ ממשיך גם בתוכנו וספירלת השנאה מסלימה. איפה זה נעצר?
למרות שאנו עלולים להרגיש חסרי אונים לחולל שינוי ברמה גלובלית, אנו יכולים לטפח את יכולתנו לפייס ולהחזיר את ההרמוניה והאמון בחיינו. בעזרת מזור הסליחה, אנו לומדים להרגיע איבה ישנה ולפנות מקום לאופטימיות ושמחה במערכות היחסים שלנו. שש איכויות מיוחדות, ה-sārāṇīya dhammā, מועילות לפיוס3: יושרה מוסרית ומצפוניות; התחשבות-אוהבת4 כפולת-שלוש: במה שאנו עושים, אומרים או חושבים; נדיבות – חוסר אנוכיות המאפשרת לנו לתת לא רק מהמשאבים הפיזיים שלנו אלא גם מהזמן, מהידע והחברות שלנו; והשקפה נכונה – לראות את החיים כפי שהם באמת – החוליה הראשונה של הדרך האצילה כפולת השמונה5.
מסירות בלתי מעורערת לְטוּב היא ההגנה הטובה ביותר שלנו מפני הכוחות המפוררים של טינה ורשע. כדי להתנגד להשפעתם המערערת, עלינו ללכת מעבר למתן מס שפתיים לכללי מוסר וּלְבִצּוּעַ פעולות סמליות של נדיבות. עלינו להיות קפדניים, להטות את דעתנו בכל דרך לרצון טוב ולהתייחס לאחרים בכבוד והתחשבות – בלי קשר למה שאנו מרגישים לגביהם6.
זה מפגין נכונות להתפייס הן עם הקרובים לנו והן עם העוינים: אפילו אלה שבדרך כלל לא היינו סובלים אותם, ראויים למחוות של שלום. אבל ערך הסליחה אינו תלוי בתגובה או בתוצאה שהיא מעוררת. בין אם היא חיובית או לא, חשוב רק שנעשה מה שנכון. הניסיונות הגלויים שלנו עשויים להתפרש בצורה לא נכונה, להתקבל בצורה גרועה או פשוט מאוחר מדי. מה אם האדם מת? בין אם הם נוכחים או לא, ההחלמה והרווחה הרוחנית שלנו מסופקות כאשר אנו סולחים בשתיקה להם – ולעצמנו7.
השקפה נכונה, החיונית לתהליך זה, מספקת את הבהירות הנפשית הדרושה לנו כדי להבין את חוקי הקארמה: שפעולות מועילות מובילות לתוצאות טובות ופעולות לא מועילות לנזק. שנית, אנו תופסים את הארעיות, הסבל, והטבע הבלתי אישי של כל קיום מותנה. ברגע שאנו מכירים ביכולת שלנו להשפיע על הקארמה שלנו, התובנה שלנו לגבי האמיתות הללו מניעה אותנו לחיות בהתאם: אנו דואגים להימנע מגרימת פגיעה בכל דרך שהיא.
על ידי נטישת כל מה שמסגיר את מה שֶׁיָּקָר לנו8, ה- sārāṇīya dhammā מתחילות לשאת פרי. אבל זה עשוי לדרוש מאיתנו לעשות שינויים בחיינו. לרובנו יש מעט זמן או עניין לחקור את הניסיון שלנו. מהופנטים מתענוגות חושים ומודאגים מההתחייבויות שלנו, אנו עסוקים כל הזמן במרדף אחרי הגאדג'ט האחרון או אירוע עמוס כיף, קידום בעבודה או מערכת יחסים מספקת יותר. אז איך נשיג את הבהירות והפרספקטיבה הזו?
קחו זמן לעצור ולברר, "מה מטריד אותי?" האם אתם מרגישים כועסים, שבורים או במצוקה? העולם שופע צרות כאלו, אבל כל פוליסות הביטוח והעושר שלנו, הבתים הנוחים שלנו או העבודה המתגמלת, מציעים רק הקלה חולפת – לא את המפלט האולטימטיבי שנובע מהכרת טבע הלחץ שלנו וכיצד להשתחרר ממנו.
מנזר יכול להרגיש כמו מקום בטוח. אנו עוזבים את העולם מאחור רק כדי להצטרף לחברה בלעדית של בני-אחווה מגולחי ראש, עם שאיפות משותפות, השואפים לחיות לפי העקרונות הגבוהים ביותר. אבל אל תחשבו שנזירים ונזירות מרחפים בהרמוניה קדושה ובאושר מדיטטיבי. קהילה נזירית היא כור היתוך של טמפרמנטים וקשיים קארמתיים – כשהחום מוגבר והמכסה מהודק היטב. היותנו תלויים בנדבות ונמנעים ממסלולי הבריחה הרגילים שלנו – בילויים ובחירה חופשית לגבי איך ועם מי אנו מבלים את זמננו – הופכים אותנו לפגיעים ומלמדים אותנו כיצד עלינו להרפות. עם זאת, למרות המחויבות שלנו להעיר ולטהר את עצמנו, לפעמים אנחנו נשברים או 'שוברים' זה את זה כי אנחנו אנושיים – ועלולים לטעות.
כאשר אנו נופלים, אחינו הנזירים, כמו חברינו או בני משפחתנו, מציגים לפנינו מראה כדי לשקף את מה שאנו עושים וכיצד סטינו מהדרך. זה יכול להיות משפיל וקשה-לבליעה. ההזדמנות לפיוס מופיעה כאשר אנו מבקשים סליחה, תרגול שהוא בליבת הוינאיה (Vinaya), קוד המשמעת המוסרי שלנו. תחת החופה המגוננת של הקהילה, אנו עוזרים זה לזה להתקדם ומבססים מחדש את קשרינו בהתאם למוסכמות שנקבעו: אנו מכירים בטעות שלנו, נסלחים באופן רשמי ומתחילים מחדש.
ככל שהחוכמה מבשילה, אנו לומדים לבלוע את הגלולה המרה של משוב כנה. בלעדיו, אנו ממשיכים להאמין – בטעות – שאחרים צריכים לתת דין וחשבון על המצוקה או הזעם שלנו. כשאין 'צורך' בסליחה, כשאנחנו יכולים לחיות בהרמוניה, התחשבות-אוהבת עולה באופן טבעי – ואנו כבר לא מאשימים.
מתוך סקרנות לנסות חיי התבודדות, יצאתי בשנת 1999 אל מחוץ לקהילה הנזירית. השנים הבאות ללא תמיכת אַחְוַת-הַנְּזִירוֹת היוו מבחן למפלט שלי, ואילצו אותי להסתמך על תכונות החמלה והסליחה כפי שלא עשיתי מעולם. עדיין כבולה לכללי הנזירוּת, החיים לבדי חוללו רגשות של חרדה וחוסר ביטחון. מיום ליום לא ידעתי איך יסופקו צרכיי. לא היו בטחונות.
עם הזמן, דרקוני9 החמדנות, הכעס, הָאַשְׁמָה – כל תשוקות התודעה – קמו, מאיימים לשבור אותי לחתיכות קטנות. למרות שאחיותי הרוחניות כבר לא היו נוכחות פיזית, כל השנים הרבות שבהן שיקפו לי את החולשות שלי עזרו לי לראות את עצמי באופן ברור יותר. לבדי, המשכתי ליהנות מוועדת ה'קולות' שלהן והייתי שואלת את עצמי "למה אני מפחדת?"
הזמנים המאתגרים האלה לימדו אותי היכן מתחיל חוסר שביעות רצון: בפחד, ברצון להיות בטוח10, בחוסר אֵמוּן, בהשקפה שגויה על טבע המציאות. רק כשהייתי מודעת לחוסר השקט הפנימי יכולתי להרגיע את תודעתי ואילו ההתעצבנות על כך שאיש לא יצא לעזור רק החריפה את מצוקתי. הייתי צריכה לקבל את המצב כדי לזכות במידה כל שהיא של שלווה ולהיות אסירת תודה על הברכות הקשות האלה.
אתם לא צריכים ללבוש את הגלימה כדי לתרגל בצורה כזו. בכל מקום בו אנו נמצאים, האדמה שתחת רגלינו היא המקום של עבודתנו הרוחנית.11 והאנשים איתם אנחנו בקשר הם המורים הטובים ביותר שלנו – ואלה שמסרבים לסבול את חולשותינו והתקפי הזעם שלנו אינם הפחותים שבהם – כי הם מדגישים את נקודות התורפה שלנו. אז אולי תשקלו להרגיש אסירי תודה להם. הדחייה מצידם עשויה להיות ברכה לא מהוללת – לא מוכרת, לא צפויה להיות מוערכת, ובוודאי לא מה שהיינו מזמינים במודע לחיינו.
לפעמים אנשים מעירים בחוסר הסכמה על מסורת הטהרוואדה שלנו, "חיים טובים, ככל שאפשר להשיג כאלה." לא מזמן חיכיתי במרפאה. אישה שישבה לידי שאלה על אורח החיים שלי. "איך משלמים על הרופא?" היא לחצה. כשהסברתי שתומכי דואגים לי, היא התמרמרה. "לא רע," היא נשפה; "את אפילו לא עובדת ואת מקבלת הכל בחינם."
הרהרתי בהשקפתה המוגבלת. וכי איך היא תדע מול מה עמדתי יום-יום בחיים כפי שחייתי? יותר מאשר על סיבולת, נאלצתי להסתמך על כל האמון שבי כדי לשרוד כקבצנית, תלויה באחרים לכל צורך שלי.
איך התברכתי ברגע הקשה הזה? יכולתי לשאת את גסות הרוח שלה כי השיפוטים של העולם אינם המדד למה שאני עושה או לדרך בה אני חיה. גם אם אנשים מאשימים אותי או מזלזלים בי ואני מרגישה שלא מבינים אותי, עלי להיות סבלנית לביקורת שלהם ולא להתקדר או ליפול ברוחי.
שאלו את עצמכם: "מה האדם הזה מלמד אותי?" בהישארות עם הנשימה, אפשרו לתחושות כואבות או לא נוחות לעלות ולהיעלם בזמן שלהן – בהתאם לטבען12. בטחו במודעות הזו, לא בדברים הנחמדים שאנשים אומרים. ברגע שמשבחים אתכם, ברגע הבא יאשימו אתכם. ראו את השפעתם: כיצד הצלחה וכישלון, אושר ואומללות, כאב והנאה משפיעים עלינו וכיצד להרפות מהם משחרר אותנו. הכל הוא לימוד.
האם הייתם מוכנים ללמוד מאדם שאתם לא מחבבים? האם גם בריון יכול להיות המורה שלכם? מבלי משים, הם עשויים להצביע על הפגמים וההיאחזויות שלנו, אבל בקושי היינו אומרים להם "אתם המורה שלי". הנכונות שלנו ללמוד אינה מעידה על יכולתו של האדם האחר להבין או להגיב במיומנות. לפעמים אנחנו צריכים לומר, "אני מצטער." זה דורש ענווה. ולפעמים אנחנו מציבים גבולות – זו חמלה קשה. כאשר אתם מסמנים את הקו, כבדו אותו13.
אז איך נוכל להיות אדיבים כלפי מישהו שמתעלל בנו? האם אנחנו בכלל מודעים לפצצות שאנו מפוצצים בתודעתנו? אנחנו יכולים להשלים עם החיים בדיוק כפי שהם ולקחת אחריות על הרימונים שאנו נתלים בהם – לאחר שכבר משכנו את הנצרה14. הניחו את הנשק שלכם. הבינו את החסרונות שלכם ואל תאשימו אחרים. אם נתמיד לעשות שני דברים אלה, נוכל לגשת לסבל מבלי להתפלש בו ולרומם את עצמנו. מהשבר שלנו יבואו ריפוי ושמחה.
אל תדאגו לגבי איך זה יהיה מחר, פשוט בצעו זאת צעד אחד בכל פעם. רגע אחר רגע. זה התרגול. לתרגל התחשבות פירושו לא לתרגל שנאה. בכל פעם שאנו משתעשעים ברגע של עוינות, אנו מתנים את עצמנו להיות עוינים יותר. ובכל פעם שאנו מרפים מן העוינות הזו, אנו מתרגלים את הדרך: לדעת מתי אנו נתלים במשהו ומתי אנו מסוגלים להרפות – ולהרפות.
לכל אחד מאיתנו המסע הזה הוא ייחודי. בכל מקום שאנחנו נמצאים, בכל מה שאנו עוסקים, עלינו לוותר על הדרקונים שאנו תופסים ונאחזים בהם, מתוך אמונה שהם חברים שלנו. בטהרנו את עצמנו, אנו מחדירים את התכונות של הכרת תודה והתחשבות-אוהבת בכל מה שאנו עושים. כאשר אנו פועלים מתוך לב טוב, החיים שלנו מקבלים יופי ומשמעות.
היכן נעצרת האלימות? היא נעצרת אצלי. זוכרים את עשר תלמידות בית הספר של האמיש בפנסילבניה, חמש מהן מתו כשנורו על ידי נהג משאית-חלב מטורף. כמה משכנעת היתה הסליחה של הקהילה שלהם כשהם אימצו בפומבי את משפחתו של הרוצח15.
אולי לא נוכל לשלוט באלימות מבחוץ. סליחה היא לעתים רחוקות קלה. אבל זה אפשרי.
סוטרה זו שתרגמתי לאחרונה מצורפת כאן בהמשך להערותי בתחילת המאמר. פניננדו בהיקהו
AN 6.11 – Paṭhamasāraṇīya Sutta – הַמּוֹעִילִים לְאַחְוָה (1)
16" שִׁשָּׁה הֵם, נְזִירִים, הַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לְאַחְוָה17. אֵלוּ שִׁשָּׁה?
[א] "כָּךְ, נְזִירִים, נָזִיר מַצִּיב פְּעֻלּוֹת גּוּפָנִיּוֹת יְדִידוּתִיּוֹת בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר כְּלַפֵּי עֲמִיתָיו לְחַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
[ב] "וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, נָזִיר מַצִּיב פְּעֻלּוֹת דִּבּוּר יְדִידוּתִיּוֹת בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר כְּלַפֵּי עֲמִיתָיו לְחַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
[ג] "וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, נָזִיר מַצִּיב פְּעֻלּוֹת מַחְשָׁבָה יְדִידוּתִיּוֹת בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר כְּלַפֵּי עֲמִיתָיו לְחַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
[ד] "וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, נָזִיר, כָּל דָּבָר מֻתָּר שֶׁהֻשַּׂג בְּאֹפֶן מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ אֶת תֹּכֶן קַעֲרָתוֹ עַד תֹּם, אֵינוֹ אוֹכֵל מִבְּלִי שֶׁחָלַק אוֹתוֹ עִם עֲמִיתָיו הַמּוּסָרִיִּים בְּחַיֵּי הַקְּדֻשָּׁה הַחוֹלְקִים אֶת מַאֲכָלָם. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
[ה] "וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, נָזִיר, כָּל אוֹתָם כְּלָלֵי מוּסָר –18 בִּלְתִּי שְׁבוּרִים, בִּלְתִּי מְחֹרָרִים, לֹא מְנֻמָּרִים, לֹא מֻכְתָּמִים מְשַׁחְרְרִים, נִרְאִים לִנְבוֹנִים, שֶׁלֹּא נֶאֱחָזִים בָּהֶם, מוֹלִיכִים לְרִכּוּז – מְחוֹנָן בִּכְלָלֵי מוּסָר כְּאֵלֶּה בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר הוּא חַי עִם עֲמִיתָיו לְחַיֵּי הַקְּדֻשָּׁה. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
[ו] "וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, נָזִיר, בְּאוֹתָהּ הַשְׁקָפָה נַעֲלָה הַמּוֹלִיכָה הָלְאָה, הַמּוֹלִיכָה אֶת מְבַצְּעָהּ לַהֲרִיסַת הַסֵּבֶל בִּמְלוֹאוֹ – מְחוֹנָן בְּכָזוֹ הַשְׁקָפָה בְּגָלוּי וּבַסֵּתֶר הוּא חַי עִם עֲמִיתָיו לְחַיֵּי הַקְּדֻשָּׁה. גַּם זֶה הוּא דָּבָר הַמּוֹעִיל לְאַחְוָה.
"אֵלּוּ הֵם, נְזִירִים, שֵׁשֶׁת הַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים לְאַחְוָה."