המודלים של הבודהה
– חלק שני –
פרק ב – מודלי מציאות: שלושת מאפייני המציאות
בפרק הקודם הצגתי את מודל חמשת המקבצים וששת החושים כמפה, כמודל סטטי המהווה את זירת האירועים שהדהרמה דנה בהם תוך הסבר תהליך יצירת הסבל ותרגול השחרור ממנו. המודל הזה מתאר "איפה זה קורה". מה שמשלים אותו הוא מודל דינמי, שמתאר את תהליך היווצרות הסבל בתוך המודל הסטטי של חמשת המקבצים וששת החושים. הוא מתאר "משהו שקורה שם". ואולם גם במודל הסטטי עצמו יכולים להיות "כללי משחק". למשל: במפה שבה המוסכמה היא שהעמקים והשפלה הם בגוני ירוק וההרים והרמות הם בגוני חום, כלל התנועה יהיה שתנועה מירוק לחום תצריך השקעת אנרגיה ואילו תנועה מחום לירוק תפלוט אנרגיה. מודל כזה יתאר "כשקורה שם משהו, מה יכול לקרות ומה לא". לא יכול לקרות שתנועה מהעמק להר תצריך פחות אנרגיה מאשר מההר לעמק.
כלומר – אפשר לתאר מודל שהוא בין המודל הסטטי לבין המודל הדינמי, ומודל שלושת מאפייני המציאות הוא מודל כזה, מודל של "כללי המשחק".
אי-הקביעות (anicca)
בדרשה הראשונה שנותן הבודהה לחמשת הנזירים שלמדו ותרגלו זמן מסוים יחד אתו ("הֲנָעַת גַּלְגַּל הַדְהַרְמָה", SN56.11) מציג הבודהה את ארבע האמיתות הנעלות. בסיום הדרשה אחד הנזירים, קוֹנדָניַה שמו, מבין מתוך מה שנאמר ש"כָּל מָה שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲלוֹת, טִבְעוֹ לַחְדֹּל." זהו ביטוי לכך שהכל הוא תהליך, הכל מִשְׁתַּנֶּה, אין שום דבר במציאות הנתפסת בחושים שאנו יכולים לטעון שהוא קבוע.
בהמשך חינוכם של חמשת הנזירים נותן להם הבודהה שיעור באמצעות שאלות-חקר על חמשת המקבצים, שיעור שהפך לדוגמה שהוא חוזר עליה שוב ושוב בהזדמנויות רבות בסוטרות. השאלה הראשונה בשיעור זה היא לגבי מקבץ הגוף:
"מָה דַּעְתְּכֶם, נְזִירִים: הַגּוּף קָבוּעַ אוֹ אֵינוֹ-קָבוּעַ?"
"אֵינוֹ קָבוּעַ, הַנִּכְבָּד". ("סִימָנֵי הָאֵין-אֲנִי", SN22.59)
ואותה שאלה נשאלת אחר כך גם לגבי יתר ארבעת המקבצים: התחושה, התפיסה, המושגים והתודעה. התשובה יכולה להינתן בשני אופנים: או שהתלמיד פשוט למד את הכלל שהגוף אינו קבוע והוא מדקלם מה שלמד, או שהוא, אחרי שלמד, התבונן בגוף ובכל חלק שהוא מזהה בגוף, ונוכח שאכן, אי אפשר להצביע על שום דבר בגוף שאינו מִשְׁתַּנֶּה. הדהרמה כתורה מאפיינת בכך שהיא מלמדת את המודלים, ומיד שולחת את התלמיד לבדוק אותם בהתבוננות על המציאות שלו ועל עצמו, עד שייווכח שכך זה באמת: 'עם המודל הזה מקבלים באמת הבנה נכונה יותר של המציאות והפחתה מסוימת של הסבל, ביחס למה שהיה קודם'.
בשיעורים בעל-פה סיפרתי מספר פעמים חוויה מוזרה שהייתה לי בעניין זה: כשהייתי בתחילת שהותי הארוכה בארץ נכנס איתי בשיחה יום אחד חבדניק ליד דיזנגוף-סנטר בתל אביב. ניסיתי לפטור אותו באמירה כללית אבל הוא טען שהוא רוצה להבין מה זה בודהיזם, והזמין אותי לדירתו ברחוב סמוך. הסכמתי ועלינו אליו, ושם הסברתי לו בראשי פרקים על מה מדובר, ונגעתי במושג אי הקביעות. אמרתי שכל אחד יכול לראות שאין שום דבר בגוף שלא מתחיל או לא מתכלה, כל הגוף מִשְׁתַּנֶּה וחולף. להפתעתי הוא לא הסכים איתי בקשר לעובדה זו!
"יש עצם בגוף" כך אמר "לוּז שמה, שאיננה מתכלה, וממנה קם האדם לתחייה בתחיית המתים". הוא לא היה בטוח אם עצם זו נמצאת אצל כל אדם או רק אצל יהודים, אבל היה לגמרי בטוח במה שאמר, והייתה לו אפילו הוכחה! "אפשר לראות באושויץ הר של עצמות לוּז, שהנאצים לא הצליחו לשרוף..." זה היה קצת יותר מדי בשבילי. "אם תראה לי את הר עצמות הלוּז" אמרתי, "מחר בבוקר אני נהיה חבדניק". בסך הכל זה מה שהוא רצה, שיהודי כמוני יחזור בתשובה, אז נתתי לו מוטיבציה לחפש את הר עצמות הלוּז. הוא עוד היה איתי בקשר זמן מה, אבל לא חזר לדבר על עצמות שאינן מתכלות.
זוהי דוגמה למישהו שלימדו אותו מודל מסוים, והוא לא בדק אותו אף פעם, אלא פשוט האמין בו. ואני מבין שזה לא נעים לעמוד במצב שבו מתברר לך ששנים רבות האמנת בשטות בלתי מועילה, אז כמו שאומרים: "אל תנסו את זה בבית" אלא תנסו את ההיפך, להתבונן ולבדוק ולחקור כל רעיון וסיפור שמספרים לכם או עולה בדעתכם.
אני מספר את הסיפור הזה כי הבנתי שאין משהו שהוא ברור ואף אחד לא יערער עליו. אנשים בימינו טוענים ברצינות רבה שכדור הארץ שטוח, ושום הוכחה לא תזיז אותם מאמונתם. אבל אני מדבר לאנשים שמתבוננים ונוכחים במה שאני נוכחתי, שבאמת, אי אפשר לראות בשום יצור חי חלק בגוף שאיננו מִשְׁתַּנֶּה ומתכלה, ואפילו לא צריך להזעיק את הנאצים כדי שזה יקרה.
כאמור, הבודהה מדגיש את אי הקביעות ביחס לכל חמשת המקבצים, כלומר ביחס לכל מה שאנו מזדהים אתו כ"אני". אם קל יחסית למתרגל להתבונן ולראות שהגוף מִשְׁתַּנֶּה, הדבר קשה יותר ביחס לתודעה, ולמרכיבים בתוכה כגון התחושה והתפיסה. ואין זה משום שהם אינם משתנים. להיפך – הם משתנים הרבה יותר מהר מן הגוף1, אבל לפעמים יחד עם שינוי תודעתי כל שהוא מִשְׁתַּנֶּה באותה מהירות גם הזיכרון ביחס למה שהיה קודם, והאדם אינו מרגיש כלל ששינה את דעתו, את הרגשתו או את תפיסתו ביחס למשהו. על כן אומר הבודהה בקשר להתבוננות בתודעה כתודעה: "...בְּאוֹתוֹ זְמַן הַנָּזִיר, בַּהֲנִיחוֹ לְחֶמְדָּה וְעֶצֶב בְּיַחַס לָעוֹלָם, שׁוֹהֶה בְּהָגוֹתוֹ בַּתּוֹדָעָה כְּתוֹדָעָה, מָסוּר, מַבְחִין וּמוּדָע. אֵין פִּתּוּחַ תְּשׂוּמַת-הַלֵּב לַשְּׁאִיפָה וְלַנְּשִׁיפָה מִתְקַיֵּם, נְזִירִים, בָּזֶה שֶׁהִנּוֹ שַׁכְחָן, שֶׁאֵינוֹ מַבְחִין, אֲנִי אוֹמֵר."
ומיד הוא ממשיך להתבוננות בתופעות כתופעות:
"נְזִירִים, בִּזְמַן שֶׁבּוֹ נָזִיר מְתַרְגֵּל: 'אֶשְׁאַף וְאֶהְגֶּה בְּאִי-הַקְּבִיעוּת'; מְתַרְגֵּל: 'אֶנְשֹׁף וְאֶהְגֶּה בְּאִי-הַקְּבִיעוּת'..." ("תְּשׂוּמַת-הַלֵּב לַשְּׁאִיפָה וְלַנְּשִׁיפָה" MN118 [ג'])
להבחין בעובדת אי-הקביעות בעצמנו לכל אורך התהליכים המובילים לסבל והמשחררים מסבל, זוהי נקודת מפנה חשובה בתרגול, כמו במקרה של הנזיר קוֹנדָניַה שהוזכר לעיל.
הסבל dukkha))
מתוך עובדת אי-הקביעות הבודהה מגיע להגדרה של הסבל. בשיעור באמצעות שאלות-חקר שהזכרתי לעיל, אחרי שהנזירים שנשאלו ענו נכונה, שהגוף אינו קבוע, ממשיך הבודהה ושואל אותם שאלה שניה:
"מָה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, סֵבֶל הוּא אוֹ אֹשֶׁר?"
"סֵבֶל, הַנִּכְבָּד". ("סִימָנֵי הָאֵין-אֲנִי", SN22.59)
הסיבה לקשר הזה בין אי-הקביעות לסבל, היא שכפי שהסברתי את התחושה (Vedanā), היא התווית שאנו מצמידים לכל קלט חושי והיא דבר פשוט הנע על הסקאלה שבין סבל לאושר. אז אם במקרה אנחנו מייחסים כרגע לדבר מסוים "אושר", אז כאשר התחושה תשתנה, והיא בהכרח תשתנה ותפסיק להיות תחושת אושר, אז נרגיש שהאושר אבד לנו, וזהו סבל. ואם כבר עכשיו אנו מייחסים לדבר המסוים "סבל", אז זה כבר סבל, אפילו לא צריך לחכות לשינוי...
זה ההיגיון במשפט "מה שאינו קבוע הוא סבל". והרי שום דבר אינו קבוע, אז כל דבר מגיע באיזה שהוא שלב להיות סבל. הגיון זה יפה, אבל לא מספיק! כפי שאמרנו אנו צריכים להיווכח בזה על ידי התבוננות במציאות שלנו.
והדוגמאות שאנו יכולים לבדוק הן לא פחות מאשר כל תהליך שקורה בחיים שלנו. אי אפשר ולא צריך לבדוק עכשיו כל תהליך, אבל כדאי מאוד להתחיל בזה, ברמה שיהיה לנו ברור ש"יש בזה משהו", במשפט "מה שאינו קבוע הוא סבל". אם תיזכרו במשהו יקר שהתקלקל ונפגע או אבד לכם לאחרונה: חפץ, חיית מחמד, כבוד והערכה, בריאות ושלווה, אדם קרוב – או כל דבר נעים ויקר אחר שנפגע או אבד, הרי שאתם נזכרים בסבל של האובדן ואולי גם מעוררים את תחושת הסבל בעצם ההיזכרות הזו.
שימו לב שמדובר בכל סוג של חוסר ואובדן. זה מה שמביא את הבודהה להכללה, שכל מיני הסבל: סבל קיצוני או סבל פעוט, סבל הדועך לאט או סבל הדועך מהר, כולם רק מגוון של דבר אחד שהבודהה קורא לו dukkha. במקור פירוש המילה הזו הוא "כאב", כמו שבמקור פירוש המילה העברית "סבל" הוא "עבודת כפיה". אבל הבודהה נותן למילה משמעות חדשה, רחבה ביותר, הכוללת בעצם כל תופעה שמגיעה למצב שהיצור החי רוצה בה אך אינו מקבל אותה, או להיפך: אינו רוצה בה אך בכל זאת מקבל אותה. התועלת שבמושג רחב כזה היא שאם נחשוב על כל סבל כשונה מן האחרים, נצטרך למצוא פתרון פרטני לכל סוג סבל שנגדיר. אבל אם נחשוב על כל הסבל כמושג כללי – ייתכן ונמצא פתרון כללי לבעיית הסבל, מה שיצא הבודהה לחפש מתחילת דרכו, וכפי שאכן מצא בסוף חקירותיו ותרגוליו.
לכן כשהבודהה שאל את השאלה הראשונה "מָה דַּעְתְּכֶם, נְזִירִים: הַגּוּף קָבוּעַ אוֹ אֵינוֹ-קָבוּעַ?", הוא המשיך מאוחר יותר ושאל לגבי התחושה, התפיסה, המושגים והתודעה, שאר ארבעת המקבצים. ואולם לאחר התשובה שכל אחד מאלו אינו קבוע, כשהוא שואל את השאלה השנייה "מָה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, סֵבֶל הוּא אוֹ אֹשֶׁר?" הוא אינו צריך כבר לפרט על מה בדיוק מדובר. כל מה שאינו קבוע הוא סבל. חמשת המקבצים, כולם יחד וכל אחד לחוד וגם כל פרט בתוך כל מקבץ לחוד – כולם תהליכים המגיעים בזמן מסוים לסבל, ועצם הידיעה הזו שמשהו יקר שיש בי או לי יאבד ממני, היא סבל עוד לפני שהאירוע מתרחש.
אין-אני (anattā)
המסקנה הנוספת שהבודהה מסיק משני מאפייני המציאות הראשונים היא בשאלתו השלישית בהמשך אותה סוטרה:
"מָה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, הוּא סֵבֶל וְטִבְעוֹ קִלְקוּל, הַאִם רָאוּי לַחֲשֹׁב עָלָיו כָּךְ: 'זֶה שֶׁלִּי, זֶהוּ אֲנִי, זֶהוּ עַצְמִי'?"
"אָכֵן לֹא, הַנִּכְבָּד." ("סִימָנֵי הָאֵין-אֲנִי", SN22.59)
שוב, אין צורך לומר שמדובר על הגוף, או על התחושה, או התפיסה, או המושגים או התודעה. כל מה שענינו לגביו בשאלה הראשונה שאינו קבוע, וענינו לגביו בשאלה השניה שהוא סבל וטבעו קלקול (כלומר ממצבו האופטימלי הוא יכול רק להתקלקל למצב לא אופטימלי) – הרי שלא הגיוני להזדהות אתו ולומר "זה אני" ו/או להיאחז בו ולומר "זה שלי". מי שנאחז במשהו שטבעו להתקלקל או לחלוף ולהעלם – יסבול. ולמה שנגרום לעצמנו סבל? לא ראוי שנעשה זאת.
בסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַקְּטַנָּה לְסַצַּ'קַה"2 MN035סצ'קה בן-הניגנטה ששם משפחתו אַגִּיוֶסַּנַה, מתמרן את הבודהה לוויכוח פילוסופי בפני 500 נכבדים מקומיים בעניין שלושת מאפייני המציאות, ובפרט בעניין הלא אינטואיטיבי הזה, האין-אני (anattā). בשלב מסוים בדיון הבודהה מביא אותו לחדד את המחלוקת ביניהם, ואני מביא את המשך הדיון, בדילוג על משפטים צדדיים המסומנים ב-/// :
"הַאִם אֵינְךָ, אַגִּיוֶסַּנַה, אוֹמֵר כָּךְ: 'הַגּוּף הוּא אֲנִי, הַתְּחוּשָׁה הִיא אֲנִי, הַתְּפִיסָה הִיא אֲנִי, הַמֻּשָּׂגִים הֵם אֲנִי, הַתּוֹדָעָה הִיא אֲנִי'?"
/// "אָכֵן כָּךְ, גוֹטַמַה הַיָּקָר, אֲנִי אוֹמֵר: 'הַגּוּף הוּא אֲנִי, הַתְּחוּשָׁה הִיא אֲנִי, הַתְּפִיסָה הִיא אֲנִי, הַמֻּשָּׂגִים הֵם אֲנִי, הַתּוֹדָעָה הִיא אֲנִי.' "
"וּבְכֵן, אַגִּיוֶסַּנַה, אֶחְקֹר אוֹתְךָ בְּעִנְיָן זֶה. כְּפִי אֹרֶךְ-רוּחֲךָ כָּךְ תָּגִיב. מָה דַּעְתְּךָ, אַגִּיוֶסַּנַה: הַאִם מַפְעִיל מֶלֶךְ מְשׁוּחַ-רֹאשׁ מִגֶּזַע לוֹחֲמִים אֶת כּוֹחוֹ בִּתְחוּמֵי שִׁלְטוֹנוֹ לְהָמִית אֶת הַחַיָּב מִיתָה, לְהַפְקִיעַ אֶת הַחַיָּב הַפְקָעָה, לְהַגְלוֹת אֶת הַחַיָּב גָּלוּת, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ פַּסֶנַדִי מִקוֹסַלַה, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ אַגָ'טַסַטּוּ וֶדְהִיפּוּטַּה מִמָגַדְהַה?"
"מֶלֶךְ מְשׁוּחַ-רֹאשׁ מִגֶּזַע לוֹחֲמִים, גוֹטַמַה הַיָּקָר, מַפְעִיל אֶת כּוֹחוֹ בִּתְחוּמֵי שִׁלְטוֹנוֹ לְהָמִית אֶת הַחַיָּב מִיתָה, לְהַפְקִיעַ אֶת הַחַיָּב הַפְקָעָה, לְהַגְלוֹת אֶת הַחַיָּב גָּלוּת, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ פַּסֶנַדִי מִקוֹסַלַה, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ אַגָ'טַסַטּוּ וֶדְהִיפּוּטַּה מִמָגַדְהַה. אֲפִלּוּ הַקּוֹנְפֵדֵרַצְיוֹת3, כְּלוֹמַר הַוַוגִּ'יָאנִים וְהַמַלָּנִים, מַפְעִילִים אֶת כּוֹחָם בִּתְחוּמֵי שִׁלְטוֹנָם לְהָמִית אֶת הַחַיָּב מִיתָה, לְהַפְקִיעַ אֶת הַחַיָּב הַפְקָעָה, לְהַגְלוֹת אֶת הַחַיָּב גָּלוּת; וּמָה עוֹד מֶלֶךְ מְשׁוּחַ-רֹאשׁ מִגֶּזַע לוֹחֲמִים, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ פַּסֶנַדִי מִקוֹסַלַה, מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ אַגָ'טַסַטּוּ וֶדְהִיפּוּטַּה מִמָגַדְהַה. מַפְעִיל, גוֹטַמַה הַיָּקָר, וּמַפְעִיל כַּחֹק."
/// "מָה דַּעְתְּךָ, אַגִּיוֶסַּנַה; בְּאָמְרְךָ 'הַגּוּף הוּא אֲנִי', הַאִם מַפְעִיל אַתָּה אֶת כּוֹחֲךָ עַל הַגּוּף 'כָּךְ יִהְיֶה גּוּפִי, כָּךְ לֹא יִהְיֶה גּוּפִי'?"
"לֹא כָּךְ הוּא, גוֹטַמַה הַיָּקָר."
/// "תֵּן דַּעַתְךָ, אַגִּיוֶסַּנַה, בְּתִתְּךָ דַּעְתְּךָ עֲנֵה, אַגִּיוֶסַּנַה! דְּבָרֶיךָ הַקּוֹדְמִים אֵינָם מַתְאִימִים לָאַחֲרוֹנִים, אוֹ הָאַחֲרוֹנִים לַקּוֹדְמִים! מָה דַּעְתְּךָ, אַגִּיוֶסַּנַה: הַגּוּף קָבוּעַ אוֹ אֵינוֹ קָבוּעַ?"
"אֵינוֹ קָבוּעַ, גוֹטַמַה הַיָּקָר."
"מָה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, סֵבֶל הוּא אוֹ אֹשֶׁר?"
"סֵבֶל, גוֹטַמַה הַיָּקָר."
"מָה שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, הוּא סֵבֶל וְטִבְעוֹ קִלְקוּל, הַאִם רָאוּי לְהַחֲשִׁיב אוֹתוֹ כָּךְ: 'זֶה שֶׁלִּי, זֶהוּ אֲנִי, זֶהוּ עַצְמִי'?"
"לֹא כָּךְ הוּא, גוֹטַמַה הַיָּקָר."
ובזאת, בעצם, הוכרע הויכוח, למרות שהבודהה ממשיך ומפרט גם את ארבעת המקבצים האחרים. סצ'קה אגיוסנה נאלץ להסכים שאין אני קבוע, או נשלט כך שלא יתקלקל וישתנה.
אז מה זה אומר לנו? רק זאת, שהמילה "אני" השימושית מאד בדיבור, מתארת משהו שהוא לא קבוע ולא ניתן לעשותו קבוע, ומי שמנסה לטעון שהוא לא ישתנה, לא יחלה, לא יזדקן, לא ימות – מדבר על משהו שאינו יכול להתקיים במציאות. "אני" הוא עכשיו כזה ובעוד אלפית השנייה כבר משהו אחר. אין צורך להיבהל ולחשוב שבאמירה "אין אני" מתתי ונעלמתי מן העולם. זו לא תגובה מומצאת: תמיד ישנם והיו אנשים שממש מרגישים חרדה או דיכאון מול הביטוי "אין-אני", והבודהה עצמו מזכיר בסוטרות התייחסויות כאלה. האמירה "אין אני" רק אומרת שהיום "אני" כזה ומחר "אני" אחר ולא צריך לדאוג ולא להתלהב מן השינוי עצמו. כל עוד עולה בי התרגשות כל שהיא משינוי שחל בי או סביבי, סימן שאני נאחז באיזה שהוא אופן ב"אני" שלפני השינוי. היות וידענו מראש שיחול שינוי, ממה אנו מתרגשים?
אבל עד כמה שהמחשבה הזו נשמעת די הגיונית, באמת מאוד קשה להתרגל אליה, ואין דרך קיצור לעשות זאת. למעשה, הַהֲבָנָה הַמְּלֵאָה4 שאין כאן "מישהו" אלא ערימת תהליכים המשפיעים זה על זה, היא סוף התרגול, ואם אנו בשיחה הזו אנחנו לא שם אלא בדרך לשם.
לכן, באופן מעשי מוטב לנו לראות את שלושת מאפייני המציאות כמו שלושה סימנים מיוחדים העוזרים להשתמש במפה של המודלים: שני סימנים ניידים והסימן השלישי קבוע.
הסבל dukkha)) – הוא העיגול הקטן על המפה שלידו כתוב "אתם נמצאים כאן". אם טיילתם בעולם והגעתם למפה המוצבת כשלט לעזרת תיירים כמוכם, אתם יודעים שלא חשוב באיזו עיר אתם, תמיד אתם "כאן", בעיגול הקטן הזה. אם אתם בדהרמה ואתם בודקים היכן אתם, אתם יכולים להיות בטוחים שתמצאו את עצמכם בסבל. גם אחרים, אם יחפשו אתכם, יידעו לחפש אתכם בסבל. כך מארה מוצא אותנו בקלות, וכמלכודת תיירים רגילה הוא דואג שנמשיך להיות "כאן", בסבל כזה או אחר.5
אי-הקביעות (anicca) – הוא החץ המצויר באופן בולט ליד העיגול הקטן, ולכל מקום שהולך העיגול "אתם נמצאים כאן" הולך גם החץ. הוא תמיד בקרבת מקום והוא מראה את הכיוון אל המקום הבטוח שאנו קוראים "הביתה". זה יכול להיות גם המלון שלכם בעיר הגדולה שאינכם מדברים בשפה שלה, או אפילו תחנת משטרה באיזה חבל ארץ נידח ושורץ סכנות. בדהרמה אי-הקביעות מראה לכם את כיוון היציאה מן הסבל אל עבר הנירוואנה, אבל היא יכולה להיות גם הרמז לאיך להיחלץ ממצוקה רגעית ונקודתית. אולי זה רק הכיוון הכללי, אבל עצם זה שתמיד ליד הסבל נמצא הרמז איך לצאת ממנו זה כבר עוזר. הדרך להשתמש בו היא לחשוב: "מה פה נראה לי קבוע?" ולהבין שמה שנראה לי קבוע, סופי, אבוד, הוא בעצם הכיוון המזיק, וצריך להסתובב אחורה במאה שמונים מעלות. זה חולף, זה לא נגמר, יש מוצא.
אין-אני (anattā) – הוא הסימן שבעצם איננו על המפה ואיננו נייד אלא הוא שולי המפה עצמה, המקום שבו אתם מפסיקים להיות תיירים שכל הזמן מחפשים "אטרקציות" ו"ריגושים". אתם פשוט חיים את חייכם. זהו המקום הבטוח, היעד, נירוואנה. כאשר תגיעו שמה גם מארה לא יימצא אתכם. שם לא ימכרו לכם שקרים ולא יפתו אתכם להישאר בסבל או להחליף סבל אחד בסבל אחר. כל הסבל שנמצא בעיגול הקטן "אתם נמצאים כאן" איננו נמצא שם. אתם עצמכם כבר לא תהיו בעיגול הזה.
עד כאן השיעור, והרי תוספת למשקיעים בלימוד:
בסוטרות שהזכרתי לעיל שואל הבודהה את שאלות החקר לגבי חמשת המקבצים. קיראו את הסוטרה "הַנְחָיָתוֹ שֶׁל נַנְדַקַה" MN146 וראו כיצד מציג תלמידו של הבודהה את אותן שאלות מן המימד האחר של מודל "חמשת המקבצים וששת החושים": לגבי ששת החושים הפנימיים, ששת החושים החיצוניים, ותודעת ששת החושים. וכאן אפשר לשמוע שיעור שנתתי על הסוטרה הזו ב-17.4.2022.
( חלק ג' של שיעור זה – באחד המכתבים הבאים)