זהות עצמית, יצירתה והכנעתה
הזהות העצמית (בפאלי: Attabhāva) היא מכלול התייחסויותיו של היצור החי לסביבתו. לדוגמה: 'אלה הם הורי', 'העיר הזו יפה בעיני', 'זה צבע סתמי בעיני', 'זה איננו בני' – כל אלה ואינסוף אחרות הן התייחסויות שאדם עשוי להתייחס בהן כלפי הסובב אותו. אוסף כל ההתייחסויות האלה ברגע נתון – מרכיב את זהותו העצמית של האדם באותו רגע: הוא בן להורים אלה, הוא אדם שעיר זו יפה בעיניו, הוא אדם שהצבע הנדון סתמי בעיניו, והוא איננו מכיר באדם מסוים כבנו, והוא עוד הרבה מאוד דברים אחרים. כזה הוא, בעיניו.
יצירת הזהות העצמית היא פעולה אוטומטית של יצור חי הכפוי1 לחוות את העולם דרך חושיו. עם כל מגע חושי באובייקט של החוש, התודעה מייצרת באופן אוטומטי, על בסיס זכרון מגעים חושיים קודמים, תחושה2, תפיסה3 ומושגים4 לגבי האובייקט החושי הזה. זוהי ההתייחסות הנוכחית לאובייקט, והיא מצטרפת לכל ההתייחסויות האחרות הנמצאות באותו זמן ביצור החי וכך ממשיכה ובונה את הזהות העצמית. כאשר יצור חי נוצר בהתאם לקארמה, נוצרת בו זהות עצמית מינימאלית, על בסיס זיכרון מולד, אפילו אם אין לו היכולת לבטא מודעות לכך. בהתנהגותו הוא מעיד על זהותו העצמית, הקיימת – כל עוד אינו יכול לבטא אותה באופן סימבולי – בתוכו בלבד. כך, למשל, התינוק האנושי מזהה מן הרגע הראשון את טעם החלב כמזון שאותו הוא מקבל, ודוחה נוזל בטעם מריר. ההתייחסויות האלה לטעמים שונים הן חלק מזהותו העצמית של התינוק ברגע הלידה. הניסיון מראה כי גם בתינוק המתחיל לזחול שלא חווה בחייו אלו נפילה, יש פחד גבהים. ההתייחסות (פחד) כלפי האובייקט הוויזואלי הנתפס כגובה, היא חלק מזהותו העצמית של התינוק ברגע ההוא. כשיגדל, כמובן, הוא עשוי לשנות את התייחסויותיו, וזהותו העצמית ברגע מסוים בחייו יכולה לכלול "אני מישהו האוהב לשבת עם חבריו לעבודה על פיגום בקומה גבוהה ולשתות איתם בירה".
הבודהה עומד על כך שהתינוק אינו נולד "לוח חלק" אלא בעל נטיות החבויות בתודעה. בתחילת הסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה לְמָלוּנקְיַפּוּטַּה" MN064 הוא אומר זאת במילים:
"לַיֶּלֶד, מָלוּנקְיַפּוּטַּה, לְפָעוֹט, לְעוֹלָל הַמֻּטָּל פְּרַקְדָּן, אֵין אֲפִלּוּ 'עַצְמִיּוּת', וְאֵיךְ תַּעֲלֶינָה בּוֹ הַשְׁקָפוֹת עַצְמִיּוּת? נְטִיָּה-חֲבוּיָה לְהַשְׁקָפוֹת עַצְמִיּוּת קַיֶּמֶת בּוֹ... ... לַיֶּלֶד, מָלוּנקְיַפּוּטַּה, לְפָעוֹט, לְעוֹלָל הַמֻּטָּל פְּרַקְדָּן, אֵין אֲפִלּוּ 'תְּשׁוּקָה', וְאֵיךְ יַעֲלֶה בּוֹ חֵשֶׁק הַתְּשׁוּקָה בְּיַחַס לִתְּשׁוּקָה? נְטִיָּה-חֲבוּיָה לְתַאֲוַת תְּשׁוּקָה קַיֶּמֶת בּוֹ."
כלומר – ההתנהגות התינוק אמנם מצביעה על חוסר מודעות, אבל נטיות חבויות נמצאות בו והן תתפתחנה ותבאנה לידי ביטוי בהמשך חייו.
בדרשותיו, מתרכז הבודהה ב'השגת זהות עצמית', כלומר בשינוי החל במכלול ההתייחסויות של האדם, בין אם בשינוי של פרט אחד הנראה לנו זעיר ובין אם בשינוי פרטים רבים, הנראה לנו כללי ומהותי. השגת זהות עצמית כזו, אומר הבודהה, יכולה להיות חיובית או שלילית:
" 'הַשָּׂגַת זְהוּת עַצְמִית, נְזִירִים, מִשְּׁנֵי סוּגִים הִיא, אֲנִי אוֹמֵר: שֶׁיֵּשׁ לַעֲסֹק בָּהּ וְשֶׁאֵין לַעֲסֹק בָּהּ, וְהַשָּׂגַת זְהוּת הִיא זוֹ אוֹ הָאַחֶרֶת' כָּךְ נֶאֱמַר עַל-יָדִי כָּעֵת. וּבְקֶשֶׁר לְמָה נֶאֱמַר? אוֹתָן הַשָּׂגוֹת זְהוּת עַצְמִית, סַרִיפּוּטַּה, שֶׁבְּעִסּוּק בָּהֶן דְּבָרִים מַזִּיקִים צוֹמְחִים וּדְבָרִים מוֹעִילִים נוֹבְלִים, הַשָּׂגוֹת זְהוּת עַצְמִית כָּאֵלֶּה אֵין לַעֲסֹק בָּהֶן. אוֹתָן הַשָּׂגוֹת זְהוּת עַצְמִית, סַרִיפּוּטַּה, שֶׁבְּעִסּוּק בָּהֶן דְּבָרִים מַזִּיקִים נוֹבְלִים וּדְבָרִים מוֹעִילִים צוֹמְחִים, הַשָּׂגוֹת זְהוּת עַצְמִית כָּאֵלֶּה יֵשׁ לַעֲסֹק בָּהֶן.
("שֶׁיֵּשׁ לַעֲסֹק בָּהֶם וְשֶׁאֵין לַעֲסֹק בָּהֶם" MN114 [ז])
וכרגיל בדרשות הבודהה, גם כאן דברים נבחנים במבחן התוצאה המשוערת, ברמת התבונה הנוכחית של המתבונן:
"וּמָה הֵן, סַרִיפּוּטַּה, אוֹתָן הַשָּׂגוֹת זְהוּת עַצְמִית שֶׁבְּעִסּוּק בָּהֶן דְּבָרִים מַזִּיקִים צוֹמְחִים וּדְבָרִים מוֹעִילִים נוֹבְלִים? בְּהִוָּצֵר, סַרִיפּוּטַּה, מַשִּׂיג זְהוּת עַצְמִית נִפְגַּע, דְּבָרִים מַזִּיקִים צוֹמְחִים וּדְבָרִים מוֹעִילִים נוֹבְלִים וּמוֹנְעִים סִיּוּם הִתְהַוּוּתוֹ. בְּהִוָּצֵר, סַרִיפּוּטַּה, מַשִּׂיג זְהוּת עַצְמִית שֶׁאֵינוֹ נִפְגָּע, דְּבָרִים מַזִּיקִים נוֹבְלִים וּדְבָרִים מוֹעִילִים צוֹמְחִים וּמְסַיְּמִים אֶת הִתְהַוּוּתוֹ.
" 'הַשָּׂגַת זְהוּת עַצְמִית, נְזִירִים, מִשְּׁנֵי סוּגִים הִיא, אֲנִי אוֹמֵר: שֶׁיֵּשׁ לַעֲסֹק בָּהּ וְשֶׁאֵין לַעֲסֹק בָּהּ, וְהַשָּׂגַת זְהוּת עַצְמִית הִיא זוֹ אוֹ הָאַחֶרֶת' כָּךְ נֶאֱמַר עַל-יָדִי כָּעֵת וּבְקֶשֶׁר לְכָךְ נֶאֱמַר הַדָּבָר."
( שם, שם)
היות והבודהה מדבר כאן עם סריפוטה, הוא מביא את הדברים לרמת האדם המואר: על פי הפרשנות המסורתית ה"נפגע" הוא האדם שעדיין נפגע בזיהומי תודעה, והכוונה כאן בעיקר לנטיות החבויות בתודעה, המתבטאות גם כ"כבלים" הקושרים את היצור החי למעגל ההתהוות מחדש, סמסארה (Saṁsāra). בכל השגת זהות עצמית (יצירת התייחסות) שאינה נקיה לגמרי מזיהום תודעה, זיהום התודעה הזה יהווה מכשול שעדיין יש להתגבר עליו בדרך להארה. אך כאשר מושגת זהות עצמית נקיה לגמרי מזיהום תודעה – המתרגל מגיע להארה ואינו נולד מחדש.
הבנתי היא, שלרמה של מתרגל שאינו מואר, אין המדובר בשני שלבים בלבד: זה שאינו מואר והמואר, אלא יש גם השגת זהות עצמית חלקית, נקיה לגמרי בתחום מוגדר, והתוצאה היא שלב בהארה שמהווה חסם-תחתון שמתחת לו לא יירד עוד המתרגל, כמו לדוגמה שלב "הנכנס לזרם", שכל המגיע אליו לא ייוולד עוד במצב נחות מאדם, וזאת לאחר שניתק את שלושת הכבלים הראשונים: השקפות-עצמי, היסוס ודוגמטיות וטקסיות.
המסקנה המעשית מכך היא, שבכל שלב יכול המתרגל המתבונן לשאול את עצמו איך הוא רואה את התוצאה הסבירה של המעשה (בגוף, בדיבור או במחשבה) שהוא מתכוון לעשות, וכיצד המעשה הזה יישנה אותו עצמו, את זהותו העצמית: "סביר שאם אעשה זאת הפעם, ואולי עוד פעם, אני אהיה 'זה שעושה מעשים כאלו' והשער ייפתח לחזרות רבות בכמות שתשנה כליל את מי שאני." כדאי לזכור שבתרגול, שבו אנו מנסים ללטש מתודעתנו זיהומי תודעה, גם התנגדות לשינוי המתורגל היא מעשה, למרות שלכאורה כלום לא השתנה על ידי ההתנגדות והכל נשאר כשהיה. מה שהשתנה הוא שאותה מחשבת-התנגדות מחזקת את הזהות העצמית "אני כזה" ומוסיפה קושי למעבר ל"אני אהיה קצת אחרת בעניין זה".
באופן כללי – אם המתרגל המתבונן שואל את עצמו לגבי מחשבות ורגשות העולים בו שאלות לפי הדהרמה שכבר למד, ומחפש להן תשובה על פי הדהרמה, הרי שבהמשך התגובה לא תהיה כל-כך אוטומטית אלא יותר על פי הדהרמה. זו הדרך להתקדם לעזיבת ההיאחזויות.
בסוטרה "הַצָּגַת-דְּבָרִים מַעֲמִיקָה" AN06.63 מציג הבודהה את אותו תהליך של השגת/יצירת זהות עצמית מזווית אחרת, כתוצאה של תהליכים קודמים. מבנה הסוטרה הוא שהבודהה מסביר את הדהרמה באופן מעמיק על ידי הבהרת ששה פרטים ביחס לכל אחד מששה מושגים. אחד הפרטים הוא: מה תוצאת המושג? לשאלה כזו יכולות להיות לפעמים כמה תשובות נכונות, ובמקרה כזה, כרגיל בסוטרות, הבודהה בוחר באחת מהן, ולא תמיד נמצא בסוטרה הקשר שמתוכו אפשר לדעת למה דווקא בזו. המושג "יצירת זהות עצמית" מופיע שלוש פעמים בסוטרה:
בקטע [א] העוסק במושג "תשוקה":
"וּמָה הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַתְּשׁוּקָה? הַמִּשְׁתּוֹקֵק, נְזִירִים, נוֹצֶרֶת לוֹ זְהוּת-עַצְמִית מַתְאִימָה, לְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְצַד הַנֶּזֶק. זוֹ הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַתְּשׁוּקָה."
בקטע [ב] העוסק במושג "תחושה":
"וּמָה הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַתְּחוּשָׁה? הֶחָשׁ, נְזִירִים, נוֹצֶרֶת לוֹ זְהוּת-עַצְמִית מַתְאִימָה, לְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְצַד הַנֶּזֶק. זוֹ הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַתְּחוּשָׁה."
בקטע [ד] העוסק במושג "המתסיסים":
"וּמָה הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַמַּתְסִיסִים? הַנִּכְנָס לְתַעְתּוּעַ, נְזִירִים, נוֹצֶרֶת לוֹ זְהוּת-עַצְמִית מַתְאִימָה, לְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְצַד הַנֶּזֶק. זוֹ הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַמַּתְסִיסִים."
התעתוע מוזכר באותו קטע כמה שורות קודם כמקור ההתהוות של המתסיסים, וכפי שהדברים נכונים בכל שרשרת של סיבות/גורמים הכרחיים, ניתן לזקוף כל תוצאה על חשבון כל חוליה בשרשרת הסיבות שגרמו לתוצאה, וכל תשובה כזו תהיה נכונה. המילה תעתוע מכילה את שלושת המתסיסים (מתסיס החושניות, מתסיס השאפתנות ומתסיס התעתוע) ולכן "תעתוע" שווה ל"המתסיסים".
מושגים אלו, מבחינת ההתהוות המותנית, מסודרים כך:
התעתוע (=המתסיסים) התחושה ההשתוקקות (=התשוקה) זהות עצמית. כך גם המתסיסים, גם התחושה וגם התשוקה גורמים ליצירת זהות עצמית.
הזהות העצמית, אני מבין, מקבילה להיאחזות, שההשתוקקות היא הגורם לה במודל ההתהוות המותנית. זה מתקבל על הדעת גם מבחינת ההסבר שהצגתי בראשית דברי: אין נזק בהתייחסות לאובייקטים כל עוד התייחסות זו הינה מתאימה לסיטואציה הנוכחית ומוגבלת לה. ברגע שההתייחסות נאחזת ומתקבעת כנטייה חבויה בתודעה, הרי זו "רכישת זהות עצמית" המשפיעה באופן אוטומטי ומזיק על סיטואציות אחרות. היא הופכת, לתקופה, לחלק מזהותו העצמית של היצור החי.
ההשלכות הרבות של מצב העניינים בסמסארה, שבו לכל יצור-חי יש זהות עצמית ואופני פעולה שעל-פי-רוב הינם אוטומטיים, מתבררת בסוטרה "מַצָּבִים" AN04.192. סוטרה זו עוסקת באפשרות להכיר את הזולת ולדעת עליו דברים שונים. בין היתר – כיצד ניתן לדעת את חוסנו המנטלי של אדם? על שאלה זו עונה הבודהה:
" 'בַּצָּרָה, נְזִירִים, הַחֹסֶן נִתָּן לִידִיעָה. זֹאת בְּמֶשֶׁךְ זְמַן אָרֹךְ, לֹא בִּזְמַן קָצָר; בְּמַתַּן הַדַּעַת, לֹא בְּאִי-מַתַּן-הַדַּעַת; בִּתְבוּנָה, לֹא בְּחֹסֶר-תְּבוּנָה.' כָּךְ נֶאֱמַר כָּעֵת. וּבְקֶשֶׁר לְמַה נֶאֱמַר הַדָּבָר?
"כָּךְ, נְזִירִים, כַּאֲשֶׁר אֵצֶל מִישֶׁהוּ מוֹפִיעַ וְנוֹגֵעַ אָסוֹן בִּקְּרוֹבִים, אוֹ מוֹפִיעַ וְנוֹגֵעַ אָסוֹן בִּנְכָסִים, אוֹ מוֹפִיעַ וְנוֹגֵעַ אָסוֹן בַּמַּחֲלָה. הוּא אֵינוֹ שׁוֹקֵל בְּדַעְתּוֹ כָּךְ: 'כָּךְ הוּא בַּחַיִּים-יַחַד בָּעוֹלָם, כָּךְ הוּא בְּהַשָּׂגַת זְהוּת עַצְמִית. כַּאֲשֶׁר חַיִּים-יַחַד בָּעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר מַשִּׂיגִים זְהוּת עַצְמִית, שְׁמוֹנֶה תּוֹפְעוֹת-הָעוֹלָם מְסוֹבְבוֹת אֶת הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם מְסוֹבֵב אֶת שְׁמוֹנֶה תּוֹפְעוֹת-הָעוֹלָם: רֶוַח וְהֶפְסֵד, תְּהִלָּה וְקָלוֹן, בִּזּוּי וְשֶׁבַח, אֹשֶׁר וְסֵבֶל.' בְּגַעַת בּוֹ אָסוֹן בִּקְּרוֹבִים, בְּגַעַת בּוֹ אָסוֹן בִּנְכָסִים, בְּגַעַת בּוֹ אָסוֹן בַּמַּחֲלָה הוּא מִתְאַבֵּל, מִתְעַנֶּה, מְקוֹנֵן, מַכֶּה עַל חָזֵהוּ, בּוֹכֶה, וּמְאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו .
("מַצָּבִים" AN04.192 [ג] )
כאן הבודהה אומר משהו חשוב על אופן היווצרות הסבל: כאשר כל יצור-חי רוכש זהות עצמית משלו, אוחז בה ודבק בה, הוא עדיין חי בעולם זה עם יצורים-חיים אחרים, אשר להם, באותו זמן, זהות עצמית שונה. זהו המקור ל"שמונה תופעות העולם", לתחרותיות בין היצורים החיים על כסף, כבוד, כוח שלטון, וכל דבר אחר הנראה כמביא אושר. תחרותיות זו הגולשת למאבקים אלימים מביאה לסבל, ומי שאינו מבין את הדהרמה הזו ואינו שוקל אותה בדעתו בהופיע צרה, אין לו מפלט מן הסבל. לעניינה של השאלה "למי יש חוסן?" – ככל שאדם מבין את תהליך היווצרות הסבל כך גדל חוסנו בפני אסונות המתרחשים בחיים. בשלבי הדרך השונים הוא לומד התייחסויות יותר ויותר מיטיבות, כך שהוא נמנע מקונפליקטים שהבלתי-מלומד נכנס אליהם בקלות. בשלבים מתקדמים הוא מבין שאין לחפש את גורם הסבל בזולת, אלא בזיהומי התודעה. כך המתרגלת וֶלוּקַנְדַקִי אֵם-נַנְדַה, שהגיעה לשלב "לא-חוזר", מתארת את עצמה בַּצָּרָה:
"לֹא זֶה בִּלְבַד, הַנִּכְבָּד, הַדָּבָר הַמַּפְלִיא וְהַבִּלְתִּי-רָגִיל אֶצְלִי. יֵשׁ לִי עוֹד דָּבָר אַחֵר מַפְלִיא וּבִלְתִּי רָגִיל: כָּךְ, הַנִּכְבָּד, בְּנִי הַיָּחִיד, הַיָּקָר וְהַנָּעִים, נַנְדַה שְׁמוֹ, בְּעִלָּה כָּל-שֶׁהִיא הַמֶּלֶךְ יָזַם לְהַדִּיחוֹ בְּכוֹחַ וְקִפַּח אֶת חַיָּיו. כַּאֲשֶׁר זֶה קָרָה, הַנִּכְבָּד, וְהַצָּעִיר הָיָה תָּפוּס אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁנִתְפַּס, הָיָה מֻכֶּה אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהֻכָּה, הוּצָא-לַהוֹרֵג אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּצָא-לַהוֹרֵג, אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת שֶׁתּוֹדַעֲתִי הִשְׁתַּנְּתָה."
("אֵם-נַנְדַה" AN07.53 [ב])
מן הביטוי "להדיחו בכוח" אני מבין שכנראה המלך חמד את נחלתו של ננדה, וכמו בסיפור "כרם נבות" התנ"כי, העליל עליו עלילה והוציאו להורג. איך יתייחס אדם רגיל למקרה כזה הקורה במשפחתו? הוא "יתאבל, יתענה, יקונן, יכה על חזהו, יבכה ויאבד את עשתונותיו". אבל אצל אם ננדה זה לא קרה, ותודעתה לא השתנתה. היא מודעת לכך שזה חוסן מפליא, וזו תוצאת התרגול. היא מבינה שזה לא המלך – זו החמדנות, וכך הוא בחיים-יחד בעולם, כך הוא בהשגת זהות-עצמית.
ואיך מגיעים לכך שצרה כזו אינה משנה את התודעה ואינה גורמת סבל? כמו בכל פעם שהשאלה "איך" נשאלת בסוטרות, התשובה היא: בדרך כפולת השמונה – בתרגול השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, מעשה נכון, מחייה נכונה, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון. כלומר – בתרגול מלא, כולל כל האמצעים המועילים שהבודהה מלמד.
הנזירים עושים זאת בין היתר, בעזרת התבודדות. התבודדות זו בתחילת הדרך היא פיזית, ונועדה לתת תנאים נוחים להתבוננות הפנימית. ואולם בהמשך הדרך יש לה איכויות אחרות לגמרי, אותן מזכיר הבודהה במספר סוטרות. ולדוגמה: בסוטרה "שֶׁשְּׁמוֹ זָקֵן" SN21.10 מספרים לבודהה על נזיר ששמו "זקן", המתבודד באופן חריג, ולא ברור להם אם הוא דוגמה לחיקוי. הבודהה שקורא לו ושואל אותו:
"הַאִם אָכֵן אֱמֶת, זָקֵן, שֶׁאַתָּה גָּר לְבַדְּךָ וּמְדַבֵּר בִּשְׁבָח הַגָּר לְבַדּוֹ?"
"כִּדְבָרֶיךָ, הַנִּכְבָּד."
"וְאֵיךְ אַתָּה, זָקֵן, גָּר לְבַדְּךָ וּמְדַבֵּר בִּשְׁבָח הַגָּר לְבַדּוֹ?"
"כָּךְ, הַנִּכְבָּד, לְבַדִּי אֲנִי הוֹלֵךְ לַכְּפָר לְאִסּוּף מְזוֹן תְּרוּמָה, לְבַדִּי חוֹזֵר, לְבַדִּי יוֹשֵׁב נִסְתָּר, לְבַדִּי קוֹבֵעַ עֶמְדָּה בַּהֲלִיכָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב. כָּךְ, הַנִּכְבָּד, אֲנִי גָּר לְבַדִּי וּמְדַבֵּר בִּשְׁבָח הַגָּר לְבַדּוֹ."
" 'זוֹהִי, זָקֵן, דֶּרֶךְ לָגוּר לְבַדְּךָ, לֹא שֶׁאֵין הִיא כָּזוֹ', אֲנִי אוֹמֵר. וְאוּלָם, זָקֵן, לְגַבֵּי כֵּיצַד מִתְמַלְּאִים מְגוּרִים לְבַדְּךָ בִּמְפֹרָט5, הַאֲזֵן וְתֵן דַּעַתְךָ הֵיטֵב, אֲנִי אֲדַבֵּר."
"כִּדְבָרֶיךָ, הַנִּכְבָּד" עָנָה הַנִּכְבָּד זָקֵן בְּהַסְכָּמָה. הַנַּעֲלֶה אָמַר זֹאת:
"וְכֵיצַד, זָקֵן, מִתְמַלְּאִים מְגוּרִים לְבַדְּךָ בִּמְפֹרָט? כָּךְ, זָקֵן, מָה שֶׁבֶּעָבָר – זֶה נִנְטַשׁ; מָה שֶׁבֶּעָתִיד – זֶה הֻפְקַר; וְחֵשֶׁק וְתַאֲוָה כְּלַפֵּי הַשָּׂגַת זְהוּת עַצְמִית בְּחַיִּים אֵלּוּ – הֻכְנְעוּ הֵיטֵב. כָּךְ, זָקֵן, מִתְמַלְּאִים מְגוּרִים לְבַדְּךָ בִּמְפֹרָט."
("שֶׁשְּׁמוֹ זָקֵן" (SN21.10
כאן מדבר הבודהה על התבודדות לא רק מאנשים ומקונפליקטים איתם, אלא גם על התבודדות מקונפליקטים פנימיים. ראשית הוא מדבר על התרחקות מקונפליקטים שמקורם בעבר, שסיבתם כבר נשכחה ורק הפחד, או הכעס, או ההשתוקקות נשארו. באותו אופן אין טעם בקונפליקטים שמקורם ב"מה יהיה?". הרי לא באמת נדע מה יהיה ותוכניותינו הן בסיס לשינויים שהמציאות תכפה עלינו. ושנית – גם בהווה עלינו להכניע את החשק והתאווה שיש בנו כלפי השגת זהות עצמית, כלומר לנסות לחדול לקבע במסמרות דעות, עמדות, התייחסויות שהן כביכול תוצאה הגיונית של נסיוננו בחיים. עלינו ללמוד להתבונן בעולם בעיני הדהרמה: הכל משתנה. מי שהיה ידיד יכול להיות לאויב ומי שהיה אויב יכול להיות ידיד. מה שהיה מתאים מאוד יכול לפתע פתאום לגרום בעיות, ומה שהיה חסר ערך יכול להתגלות כאוצר ממש. עלינו לזהות בעולם את תהליכי יצירת הסבל כפי שמלמדת הדהרמה של הבודהה, ואותם עלינו לשנות בתוך עצמנו.