הקארמה שלימד הבודהה חלק א'

הקארמה שלימד הבודהה

– חלק ראשון –

א.

המושג "קארמה" נכנס לשפת הדיבור בלשונות המערב מן התרבות ההודית ואנשים משתמשים בו בלי ידיעה ברורה למה הכוונה, לפעמים כמילה נרדפת ל"גורל", "מזל ביש" וכו'. גם בתרבות ההודית העתיקה מושג זה קיבל משמעויות שונות על ידי הוגים שונים, ביניהם הבודהה, כך שהקארמה שלימד הבודהה אינה זהה לקארמה שלימדו מורים אחרים בני הדורות ההם. ענייננו פה הוא להסביר בפירוט כיצד לימד הבודהה את המושג הזה בסוטרות שבקנון הפאלי, ומדוע יש חשיבות להבנה מדויקת של ההיגיון בתורתו זו, כדי להתקדם בהבנת הדהרמה כולה.

המילה "קארמה" הגיעה לשפות המערב מן הסנסקריט, השפה העתיקה שכבר בזמן הבודהה לא היתה שפה מדוברת אלא שפת מלומדים, בדומה ללטינית של ימי הביניים. בשפתן של הסוטרות בקנון הפאלי אותה מילה היא קַמַּה (kamma) שאני מתרגם "מעשה". זוהי מילה נרדפת ל-kiriya שאני מתרגם "פעולה" ולפעמים הן מופיעות יחד. תוצאת המעשה נקראת בפאלי וִיפָּקַה (vipāka), מילולית: "פרי".

ואולם משמעות המילה kamma בסוטרות חורגת מ"המעשה" בלבד. לפעמים משמעותה היא "המעשה ותוצאתו", לפעמים "תוצאת המעשה", ולפעמים "חוק תוצאות המעשים (הסיבתיות, חוק הקארמה)". כך, כשהברהמין צַ'נְקִי אומר על הבודהה שהוא "מְלַמֵּד אֶת הַמַּעֲשֶׂה, מְלַמֵּד אֶת הַפְּעֻלָּה1" ("צַ'נְקִי" MN095), הוא מתכוון "מלמד את חוק תוצאות המעשים".

ב.

בזוכרנו שהבודהה מצמצם את תחום הוראתו להסבר הסבל והשחרור ממנו ונמנע מללמד דברים אחרים שהוא יודע2, עולה השאלה: מדוע, בעצם, מלמד הבודהה את חוק הקארמה?

כאן עלינו להבין איך מתייחס הבודהה ל"השקפה נכונה", שהיא תמונת העולם המועילה, אוסף התובנות המקרבות לשחרור מסבל. במקום אידאולוגיה שיש להיצמד אליה, במקום קטכיזם להאמין בו, הוא מציג מסלול של נקודות השקפה הנמצאות על הדרך לשחרור מסבל, לעומת כל מרחב נקודות ההשקפה האחרות שאינן נמצאות על דרך זו ויש לנטוש אותן כדי להשתחרר. בסופה של הדרך נעזב כל מסלול ההשקפות עצמו, ומוחלף בתבונתו של האדם שהגיע לנירוואנה, ואולם במסלול ההשקפות שעל הדרך חוק הקארמה הינו מרכזי ביותר. וכך הוא אומר זאת בסוטרה "אַרְבָּעִים הַגְּדוֹלִים" MN117:

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה שְׁגוּיָה? 'אֵין נְתִינָה, אֵין הַקְרָבָה, אֵין מַתָּת [ההשקפה שאין מעשים טובים (ובמשתמע גם רעים)]; אֵין פְּרִי, תּוֹצְאַת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְרָעִים [או לחילופין, ההשקפה שלמעשים טובים ורעים אין תוצאה מתאימה]; אֵין הָעוֹלָם הַזֶּה, אֵין הָעוֹלָם הַבָּא [השקפות השוללות את ההזדמנות לפרי המעשים להבשיל]; אֵין אֵם, אֵין אָב, אֵין יְצוּרִים חַיִּים מוֹפִיעִים-מֵאֲלֵיהֶם [השקפות השוללות את השפעת המעשים על לידת יצורים חיים]; אֵין פְּרוּשִׂים וּבְרַהְמִינִים הַמְּתַרְגְּלִים וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה, הַמַּצְהִירִים עַל הָעוֹלָם הַבָּא וְעַל הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהִוָּכְחָם בָּהֶם בְּעַצְמָם בִּידִיעָה יְשִׁירָה.[השקפות המקבלות את השפעת המעשים אך לא את האפשרות האנושית להבין אותה באופן שיאפשר להשתחרר מהשפעה זו]' זוֹ הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה שְׁגוּיָה.

כבר בפסקה זו אנו רואים שיש השקפות שהמחזיק בהן אינו על הדרך לשחרור מסבל. ההיגיון ברור: מי שאומר שאין הבדל בין מעשה טוב ורע, או שאין תוצאות מתאימות למעשים, יעשה בדיוק מה שזיהומי התודעה שלו, התאווה, הסלידה והאשליה, יציעו לו לעשות, כי למה לא? כל מי שמכיר את האמת שמקור הסבל הוא ההשתוקקות, מבין שבעקבות ההשתוקקויות אדם זה לא יפחית את הסבל, אלא רק יגביר אותו. חשוב לציין שאין זו רשימה ממצה של כל ההשקפות הלא נכונות; כמו בדרך כלל, הבודהה נותן דוגמאות בלבד לדבריו.

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה? הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה שְׁתַּיִם הִיא, אֲנִי אוֹמֵר. יֵשׁ הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה הַכְּרוּכָה בְּמַתְסִיסִים, [שיש בה עדיין זיהומי תודעה] הַמְּבִיאָה לִזְכוּת [המקדמת תהליכי תודעה מועילים ותומכת בפיתוח התבונה], שֶׁתַּשְׁתִּיּוֹת תּוֹצְאָתָהּ [שגורמת היאחזות בדברים הנראים הכרחיים]; [ולעומת זאת:] יֵשׁ הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה נָעֲלָה, לְלֹא מַתְסִיסִים, מֵעֵבֶר-לְעוֹלָם-זֶה [שאינה ניתנת להגדרה מושגית], אֵיכוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ. [איכות המתקבלת כתוצאת הדרך]

כאן אנו שומעים בפירוש שהשקפה נכונה אינה השקפה אחת ויחידה. דבר זה נאמר בהמשך הסוטרה גם לגבי חלקים אחרים של הדרך כפולת השמונה, מפני שיש הבדל מהותי בין הדרך ובין פרי הדרך, נירוואנה, שהיא "מֵעֵבֶר-לְעוֹלָם-זֶה, אֵיכוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ." לעומת זאת המציאות שקראנו עליה קודם, שאינה הדרך, שההשקפה בה שגויה, היא אחת: כולה נגועה בזיהומי תודעה כאלו ואחרים הקושרים את היצור החי להמשכיות הלידה מחדש, סנגסארה (saṁsāra).

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה הַכְּרוּכָה בְּמַתְסִיסִים, הַמְּבִיאָה לִזְכוּת, שֶׁתַּשְׁתִּיּוֹת תּוֹצְאָתָהּ? 'יֵש נְתִינָה, יֵש הַקְרָבָה, יֵש מַתָּת; יֵש פְּרִי, תּוֹצְאַת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְרָעִים; יֵש הָעוֹלָם הַזֶּה, יֵש הָעוֹלָם הַבָּא; יֵש אֵם, יֵש אָב, יֵש יְצוּרִים חַיִּים מוֹפִיעִים-מֵאֲלֵיהֶם; יֵש פְּרוּשִׂים וּבְרַהְמִינִים הַמְּתַרְגְּלִים וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ נְכוֹנָה, הַמַּצְהִירִים עַל הָעוֹלָם הַבָּא וְעַל הָעוֹלָם הַזֶּה בְּהִוָּכְחָם בָּהֶם בְּעַצְמָם בִּידִיעָה יְשִׁירָה.' זוֹ הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה הַכְּרוּכָה בְּמַתְסִיסִים, הַמְּבִיאָה לִזְכוּת, שֶׁתַּשְׁתִּיּוֹת תּוֹצְאָתָהּ.

כאן מדובר פשוט בתמונת-ראי של ההשקפה הלא נכונה שלעיל. היא מסירה קשיים מדרכו של המתרגל, והמחזיק בה או בחלקים ממנה הוא על הדרך לשחרור מסבל. ככל שהוא מפנים אותה יותר והיא משפיעה יותר על מעשיו, דיבורו ומחשבותיו, כך הוא קרוב יותר למטרה.

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה נָעֲלָה, לְלֹא מַתְסִיסִים, מֵעֵבֶר-לְעוֹלָם-זֶה, אֵיכוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ? אֵלּוּ שֶׁהֵם, נְזִירִים: הַתְּבוּנָה, יְכֹלֶת הַתְּבוּנָה [הפוטנציאל לתפיסת המציאות], כּוֹחַ הַתְּבוּנָה [השימוש בה בפועל], מַרְכִּיב הַהִתְעוֹרְרוּת בְּחִינַת תּוֹפָעוֹת [אחד מ"שבעת מרכיבי ההתעוררות" שעושה שימוש בתבונה ומפתח אותה], הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה כְּאֵיכוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ בָּזֶה שֶׁתּוֹדַעְתּוֹ נָעֲלָה, שֶׁתּוֹדַעְתּוֹ לְלֹא מַתְסִיסִים, הַנֵּחָן בַּדֶּרֶךְ הַנַּעֲלָה, הַמְּפַתֵּחַ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנַּעֲלָה [אצל זה שסיים את הדרך, נפטר מזיהומי התודעה והגיע לנירוואנה]. זוֹ הִיא, נְזִירִים, הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה נָעֲלָה, לְלֹא מַתְסִיסִים, מֵעֵבֶר-לְעוֹלָם-זֶה, אֵיכוּת שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

שימו לב שבהשקפה של זה שסיים את הדרך אין זכר לחוק הקארמה. היות ופרט לאנשים המוארים כולנו שואפים להימצא על הדרך לשחרור מסבל, מה שחשוב לענייננו הוא מרכזיות חוק הקארמה בהשקפה הנכונה כמסמנת את הדרך. הבנת התלות של מה שקורה לנו במעשים שעשינו לפני כן, הפנמת הבנה זו והתנהגות לפי הבנה זו, הם עמוד השדרה של הדרך. בסוטרה זו המתארת את הדרך כפולת השמונה כולה, הוא קורא להשקפה הנכונה "האיכות המובילה". אפשר להבין זאת אם רואים כיצד השקפה שגויה עלולה לחסום אדם מלתרגל "כי זה לא יעבוד", "כי אני לא בטוח שזה יעבוד" וכו'. ההשקפה הנכונה פשוט לא נכנסת לכל המלכודות האלה, ומתארת את המציאות באופן מועיל ומקדם, שאנו יכולים לקבל לפחות כהנחת-עבודה.

ג.

מהם, אם כך, הדברים המרכזיים שעלינו לדעת על הקארמה?

בסוטרה "הַצָּגַת-דְּבָרִים מַעֲמִיקָה" AN06.63 מתייחס הבודהה לששה מושגים מרכזיים, שעלינו להכיר ולהבין כל אחד מהם משש בחינות. החמישי בין הששה הוא הקארמה: "יֵשׁ לָדַעַת, נְזִירִים, אֶת הַקָארְמָה [הגדרת המושג]; יֵשׁ לָדַעַת אֶת מְקוֹר-הִתְהַוּוּת הַקָארְמָה [הגורם המניע את התהליך הנקרא כך]; יֵשׁ לָדַעַת אֶת מִגְוַן הַקָארְמָה [כמו כל מושג, היא ניתנת לחלוקה למושגי-משנה] ; יֵשׁ לָדַעַת אֶת תּוֹצְאַת הַקָארְמָה [לאן מוביל תהליך זה]; יֵשׁ לָדַעַת אֶת חֲדִילַת הַקָארְמָה [האפשרות שתהליך זה יסתיים כליל]; יֵשׁ לָדַעַת אֶת הַנָּתִיב הַמּוֹלִיךְ לַחֲדִילַת הַקָארְמָה [מהי הדרך לסיים את התהליך].

זוהי כותרת הדברים, "הדהרמה בקיצור", ואותה הבודהה מפרט בהמשך:

"הַכַּוָּנָה, נְזִירִים, הִיא הַקָארְמָה, אֲנִי אוֹמֵר. בְּהִתְכַּוְּנוֹ, אָדָם מְחוֹלֵל קַארְמָה; בַּגּוּף, בְּדִבּוּר וּבְמַחְשָׁבָה. [רק מעשה גופני, מעשה דיבור ומעשה מחשבה מכוונים הם המייצרים תוצאה על פי הכללים שמתאר הבודהה. המילים "אני אומר" הן הדגשה של עמדתו לעומת עמדות של מורים אחרים בני תקופתו. יש כמה משמעויות ל"כוונה" ולכן נדון בהמשך במהות הכוונה בחוק הקארמה.]

וּמָה הוּא, נְזִירִים, מְקוֹר-הִתְהַוּוּת הַקָארְמָה? הַמַּגָּע [המגע בין איבר החוש, תודעת איבר החוש ואובייקט מתאים לאיבר החוש], נְזִירִים, הוּא מְקוֹר-הִתְהַוּוּת הַקָארְמָה. [אנו יכולים לפעול פעולה מכוונת רק לפי הדרך בה הבנו את מה שמגיע לתודעתנו דרך המגע החושי].

"וּמָה הוּא, נְזִירִים, מִגְוַן הַקָארְמָה? קַיֶּמֶת, נְזִירִים, קָארְמָה הַמֻּרְגֶּשֶׁת בַּתֹּפֶת [היוולדות במקום ובתנאים הגרועים ביותר], קַיֶּמֶת קָארְמָה הַמֻּרְגֶּשֶׁת בְּרֶחֶם-חַיָּה [היוולדות כאחד היצורים הלא אנושיים שאנו מכירים], קַיֶּמֶת קָארְמָה הַמֻּרְגֶּשֶׁת בְּמַמְלֶכֶת הָרְפָאִים [נקראת גם "עולם הרוחות הרעבות", היוולדות כאחד היצורים הבלתי נראים הפחותים מאדם, הנמצאים גם בסביבתנו] , קַיֶּמֶת קָארְמָה הַמֻּרְגֶּשֶׁת בְּעוֹלָם בְּנֵי-הָאָדָם [כפי שאנו מכירים אותו], קַיֶּמֶת קָארְמָה הַמֻּרְגֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הָאֵלִים [היוולדות כאחד היצורים הבלתי נראים הנעלים על האדם]. זֶה, נְזִירִים, נִקְרָא מִגְוַן הַקָארְמָה.[זו רק חלוקה אפשרית אחת של הקראמה, כל מושג ניתן לחלוקה למושגי משנה בדרכים שונות, ובהמשך נראה דוגמה לכך.]

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַקָארְמָה? שָׁלוֹשׁ פָּנִים, נְזִירִים, לְתוֹצְאַת הַקָארְמָה, אֲנִי אוֹמֵר: בְּחַיִּים אֵלּוּ [מעשה יניב תוצאה באותה תקופת חיים], אוֹ בַּחַיִּים הַבָּאִים [מעשה יניב תוצאה בחיים שלאחר הפטירה בחיים אלו], אוֹ בְּשֶׁלְּאַחַר-מִכֵּן [מעשה יניב תוצאה בתקופות חיים מאוחרות יותר]. זוֹ הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַקָארְמָה. [גם כאן, אפשר לחלק את התוצאת הקארמה באופנים אחרים].

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, חֲדִילַת הַקָארְמָה? חֲדִילַת-הַמַּגָּע, נְזִירִים, הִיא חֲדִילַת הַקָארְמָה. [משפט זה בנוי במתכונת האמת השלישית וחוק הסיבתיות עצמו: אם א' הוא גורם הכרחי ל-ב' אז חדילתו של א' תגרום לחדילתו של ב']

הַנָּתִיב הַמּוֹלִיךְ לַחֲדִילַת הַקָארְמָה, הַלֹּא הוּא הַדֶּרֶךְ הַנָּעֲלָה כְּפוּלַת הַשְּׁמוֹנֶה, שְהֵם: הַשְׁקָפָה נְכוֹנָה, כַּוָּנָה נְכוֹנָה, דִּבּוּר נָכוֹן, מַעֲשֶׂה נָכוֹן, מִחְיָה נְכוֹנָה, מַאֲמָץ נָכוֹן, תְּשׂוּמַת-לֵב נְכוֹנָה, רִכּוּז נָכוֹן. [וזוהי הדרך הנכונה לכל דבר מועיל.]

לסיכום, מה שלמדנו פה הוא: חוק הקארמה מתייחס לתהליכים שמתחילים במגע החושי וממשיכים במעשה/ דיבור/ מחשבה מכוונים. אלו מביאים לתוצאות המתבטאות בכל מיני מועדים עתידיים, והביטוי כולל גם לידת יצורים חיים במישורי קיום שונים. כל אחד מהם ממשיך בהיווצרותו את התהליך מנקודת מותו של יצור חי קודם.

ד.

הבנו לאיזה צורך הבודהה מציג חוק כזה, וכמה דברים חשובים אודותיו. אבל, באיזה מובן זהו "חוק"? האם הבודהה חוקק אותו?

אני מוצא שהאנלוגיה המתאימה ביותר מבחינה זו ל"חוק הקארמה" של הבודהה הם "חוקי התנועה" של ניוטון. ברור לכל שניוטון לא "חוקק" את חוקי התנועה, שהרי תפוחים נפלו מן העץ בדיוק באותו אופן לפני ניוטון ואחריו. ניוטון בסך הכל ניסח הכללה מוצלחת מאוד לתצפיות שערך בתנועה של גופים. הוא ראה את התפוח הנופל מן העץ בקו ישר ואת הירח הסובב את כדור הארץ באליפסה כמעט מעגלית, והצליח לראות את שתי התופעות, ותופעות שונות אחרות של גופים בתנועה, כתופעה אחת. מה נתנה לו ההכללה? הרבה מאוד. לפי אריסטו, שתורתו היתה דומיננטית באירופה של ימי הביניים, תנועה של כל גוף נבעה מאופיו המיוחד, כלומר התפוח נופל כי טבעו ליפול למטה, הציפור עפה כי טבעה להתרומם מעלה והירח נע במעגל כי הוא קבוע על גלגל הסובב את הארץ. לפי זה יתכן שבחלק של העולם שלא ביקרנו בו ישנם פירות שכאשר הם מבשילים וניתקים מן העץ הם עפים למעלה, כי זה טבעם. אבל לאחר שניוטון מצא הכללה לכל תנועת גופים שהיא, ההכללה חלה גם על תנועת גופים שלא ראינו, עד שלא יוכח אחרת. כך אפשר לתכנן דרך פעולה לעתיד.

באותו אופן הבודהה עושה הכללה מן התצפיות שערך בתנועת האושר והסבל בעולם. בעתיד הקרוב או הרחוק, הוא אומר, כל מעשה מכוון ישא פרי דומה לו: מעשה טוב ישא פרי טוב ומעשה רע ישא פרי רע. זהו חוק טבע לגבי כל יצור חי, בכל רמה שבה הוא נמצא ובכל זמן ומקום שבהם הוא חי.

כפי שחוקי התנועה אינם אישיים, כך גם חוק הקארמה אינו אישי. בלשון הדיבור אנו מייחסים את המעשה ל"מישהו" שעשה מעשה וגם יקבל את תוצאתו, אך הבודהה אינו מסכים לתפיסה זו של הקארמה. הוא מדבר רק על יחסי גומלין בין מעשה לתוצאה, ללא זהות אישית של "עושה" ו"מקבל התוצאה". באנלוגיה: בלשון הדיבור אנו אומרים "השמש זורחת", בעוד שאם לדייק – השמש במקומה עומדת ביחס אלינו, ורק כדור הארץ הסובב סביב צירו מפנה אליה כרגע את החלק שבו אנו נמצאים, כך שהיא נראית לנו כעולה מן האופק. באותו אופן הבודהה מדייק בלשונו ואת האבחנה הזו הוא מדגיש למשל בתחילת ובסיום הסוטרה "גּוּשׁ מֶלַח" AN03.100:

"לוּ הָיָה, נְזִירִים, נֶאֱמָר כָּךְ: 'מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, מַמָּשׁ כָּךְ הוּא חוֹוֶה אוֹתוֹ'; כַּאֲשֶׁר כָּךְ הַדָּבָר, נְזִירִים – חַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה אֵינָם קַיָּמִים, אֵין מָקוֹם לְהַבְחִין בְּסִיּוּמוֹ הַגָּמוּר שֶׁל הַסֵּבֶל. [כאן המשפט ש"נאמר" מנוסח אישית, במילים "אדם" ו"הוא", אבל האישיות היא זמנית מאוד וה"מישהו" עשוי להשתנות לפני הבשלת התוצאה. במסגור של אישיות אכן אי אפשר להבחין תמיד בתגובה תואמת לכל מעשה, ומי שחושב ופועל לפי ההנחה שהמעשה שלו לא יבשיל לתוצאה, נופל קורבן לזיהומי התודעה שיפתו אותו להשיג רכוש כוח וכבוד תוך פגיעה בעצמו ובזולת. כמובן שבמצב כזה אי אפשר להתקדם בדרך כפולת השמונה.] וְלוּ הָיָה, נְזִירִים, נֶאֱמָר כָּךְ: 'מַמָּשׁ כְּפִי שֶׁהִיא תְּחוּשַׁת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, מַמָּשׁ כָּךְ הִיא חֲוָיַת תּוֹצְאָתוֹ'; כַּאֲשֶׁר כָּךְ הַדָּבָר, נְזִירִים – חַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה קַיָּמִים, יֵשׁ מָקוֹם לְהַבְחִין בְּסִיּוּמוֹ הַגָּמוּר שֶׁל הַסֵּבֶל. [ואילו כאן המשפט ש"נאמר" מנוסח באופן לא אישי, עם הדגש על "תחושת המעשה" ו"חווית תוצאתו" מבלי להתייחס למישהו שחווה אותה. במסגור של שרשרת פעולות אפשר להבחין בתגובה תואמת לכל מעשה, גם אם זה "בחיים הבאים, או בשלאחר מכן" כפי שצוטט לעיל. מי שחושב כך ופועל לפי זה יישמר שלא לפגוע בעצמו ובזולת ויוכל להתקדם בדרך כפולת השמונה.]

כך הבודהה מגדיר הכללה שימושית ומועילה למטרה: התקדמות בדרך עד לשחרור גמור מסבל. וכך אדם יכול לתכנן דרכי פעולה שיניבו לו תוצאות טובות בעתיד שאותו לא ראה ושאת קיומו הוא יכול רק לשער.

כפי שניוטון לא מבקש אותנו להאמין בדבריו אלא רק מציע את חוקי התנועה לשימושנו, ואנו, כשהבנו אותם, מצאנו אותם שימושיים ומועילים למטרות שונות, כך גם הבודהה לא מבקש שנאמין בדבריו, ורק אומר שזוהי ההכללה שהוא, כמי שהשתחרר מסבל, מוצא כנחוצה למתכוון ללכת בדרכו ולהשתחרר מסבל. תלמידיו שהבינו את דבריו ופעלו לפיהם מצאו אותם שימושיים ומועילים. אם למישהו יש קושי לקבל הנחות מסוימות כגון עניין הלידה-מחדש – אף אחד לא יכעס עליו ולא יגנה אותו בשל כך, רק כדאי לו לשים לב אם הדבר אינו מונע ממנו התקדמות בתרגול המוסר, למשל.

קבלת חוק הקארמה על פי הבודהה כהנחת עבודה יכולה לשמש את המתרגל כמעט עד סוף התרגול. בסוף התרגול, כאשר תודעתו מטוהרת מרוב זיהומי התודעה והיא גמישה ויציבה, הוא יהיה מסוגל להיזכר בחייו הקודמים ולראות בכל אשר יפנה שחוק הקארמה פועל בכל יצורי החיים, כפי שהסביר הבודהה. כך מחליפה החוויה האישית את הלימוד מתוך אמון במורה.

ה.

ההכללה של ניוטון הייתה מלווה בשיטת חישוב תוצאות הפעולה, כך שאם ידועים נתוני הפתיחה של מערכת וכל הכוחות הפועלים בה, אפשר יהיה לדעת איפה יהיה כל גוף בכל נקודת זמן. חוק הקארמה אינו מלווה בתחשיב כזה. יתרה מזו – הבודהה מסביר שהדבר אינו אפשרי, או אפשרי רק בתודעה נקיה ולעיתים רחוקות, ולפיכך ברוב המקרים איש אינו יודע את העתיד. גם לא הבודהה. הסיבה לכך היא שהיצור החי אינו מערכת סגורה שכל נתוניה ידועים, אלא מחובר כל חייו לעולם כולו המשפיע עליו באופן רציף ושאינו ניתן לחיזוי. גם בתוכו פנימה מתחוללים תהליכים שהוא אינו יכול להיות מודע להם. כך, מחווייתנו האישית אנו יודעים שאפילו אנו עצמנו לא יכולים לחזות בוודאות מה נעשה או נאמר בעוד מספר דקות. אנו יכולים לתכנן בדקדקנות נאום ואז, באמצע קריאתו מן הכתב, לאלתר משפט שצץ בדעתנו באותו רגע כמתאים יותר. איננו יודעים כיצד זה קרה, ואנו חווים זאת כ"רצון החופשי" שלנו, כאשר הכוונה "חופשי מסיבתיות". ואם אני חווה את עצמי כפועל מתוך רצון חופשי, ויש בקרבתי מישהו שגם הוא כמוני, פועל מתוך רצון חופשי, בוודאי שאיש משנינו לא יוכל לדעת מה יקרה ברגע הבא, אפילו רק בתקשורת בין שנינו, שלא להביא בחשבון גורמים נוספים, חיצוניים.

אם איננו יודעים כיצד נפעל בעתיד, איננו יכולים לדעת מתי יבשילו תוצאות מעשה מסוים. הבשלת התוצאות תלויה בכל רגע בכל הנסיבות של הרגע – נסיבות המעשה שנותרו מן העבר, כל יתרות המעשים האחרים שנעשו בעבר וטרם הבשילו, נסיבות המתרחשות מחוץ לנו ברגע הנוכחי, ואיך כל היצורים החיים האחרים יושפעו אם אותו מעשה מסוים יבשיל ברגע זה ותוצאתו תופיע.

בסוטרה "תּוֹבַנַת יְכוֹלוֹתָיו שֶׁל אָדָם" AN06.62 מתואר מקרה חריג שבו הבודהה מדבר בוודאות על העתיד לקרות לבן-דודו דֶוַדָטַה, שניסה להדיח את הבודהה כדי להנהיג את הסנגהה בעצמו, וכשהדבר לא צלח ניסה לפלג את הסנגהה. הדבר התפרסם ברבים שהבודהה אמר עליו: "בְּלֵדָה רָעָה יִוָּלֵד דֶוַדָטַה, בַּתֹּפֶת; עִדָּן יִשְׁהֶה שָׁם, חֲסַר-תַּקָּנָה הוּא". על התמיהה שמתעוררת אצל אננדה הוא עונה שם באריכות, אבל תמצית התשובה ניתנת במשל הבא: "מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, אָנַנְדַה, הָיָה בּוֹר גְּלָלִים מָלֵא בִּגְלָלִים עַד שְׂפָתוֹ. שָׁם הָיָה אָדָם שָׁקוּעַ עַד רֹאשׁוֹ. אָדָם כָּל שֶׁהוּא הָיָה בָּא שָׁמָּה, שׁוֹחֵר טוֹבָתוֹ, שׁוֹחֵר רַוְחָתוֹ, שׁוֹחֵר בִּטְחוֹנוֹ, רוֹצֶה לְהַעֲלוֹתוֹ מִבּוֹר הַגְּלָלִים. הוּא הָיָה הוֹלֵךְ סָבִיב-סָבִיב לְבוֹר הַגְּלָלִים, אַךְ לֹא הָיָה רוֹאֶה אֲפִלּוּ נֶקֶב כְּמִדַּת קְצֵה-קָצֶיהָ שֶׁל שְׂעָרָהּ שֶׁאֵינוֹ מָרוּחַ בִּגְלָלִים, לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ בְּעֶזְרָתוֹ. מַמָּשׁ כָּךְ, אָנַנְדַה, מִשֶּׁלֹּא רָאִיתִי בְּדֶוַדָטַה נֶקֶב שֶׁל תְּכוּנָה בְּהִירָה אֲפִלּוּ כְּמִדַּת קְצֵה-קָצֶיהָ שֶׁל שְׂעָרָה, הוֹדַעְתִּי עַל דֶוַדָטַה: 'בְּלֵדָה רָעָה יִוָּלֵד דֶוַדָטַה, בַּתֹּפֶת; עִדָּן יִשְׁהֶה שָׁם, חֲסַר-תַּקָּנָה הוּא.'

כלומר במקרים קיצוניים ניתן לראות שאין כל סיכוי לשינוי, והדברים יכולים להמשיך רק בכיוון אחד. במקום אחר בסוטרות, "נבואה" כזו מוסברת במשל לאדם הנכנס בשביל צר בין שתי גדרות גבוהות. אין שום אפשרות שיצא מהשביל אלא בנקודה שבה הגדרות מסתיימות, וכך אפשר לתת תחזית בטוחה. אבל דווקא מן היוצאים מן הכלל אנו למדים על הכלל. בהמשך הסוטרה הבודהה מביא דוגמאות מן המצב הרגיל, שבו יש סיכוי כזה או אחר שיחול שינוי במסלולו של אדם, והבודהה יכול לגבש תחזית, אך לא וודאית. לדוגמה:

"יֵשׁ, אָנַנְדַה, וּבְהַקִּיפִי בְּתוֹדַעְתִּי תּוֹדַעַת אָדָם אֶחָד, כָּךְ אֲנִי יוֹדֵעַ-בְּבֵרוּר: 'נִמְצָאִים בְּתוֹדַעַת אָדָם זֶה דְּבָרִים מוֹעִילִים וּדְבָרִים מַזִּיקִים'. בְּהַקִּיפִי בְּתוֹדַעְתִּי אֶת תּוֹדַעְתּוֹ בִּזְמַן מְאֻחָר יוֹתֵר, כָּךְ אֲנִי יוֹדֵעַ-בְּבֵרוּר: 'הַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים בְּאָדָם זֶה נֶעֶלְמוּ, הַדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים נוֹכְחִים וְקַיָּמִים, וְיֶשְׁנוֹ שֹׁרֶשׁ הַמּוֹעִיל שֶׁלֹּא הֻכְרַת. מֵאוֹתוֹ שֹׁרֶשׁ הַמּוֹעִיל, הַמּוֹעִיל יוֹפִיעַ. לָכֵן אָדָם זֶה אֵין טִבְעוֹ לִפְחוֹת בֶּעָתִיד'. מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, אָנַנְדַה, זְרָעִים לֹא שְׁבוּרִים וְלֹא רְקוּבִים, שֶׁלֹּא נִפְגְּעוּ בָּרוּחַ וּבַחֹם הַשֶּׁמֶשׁ, טְרִיִּים וּמְטֻפָּלִים הֵיטֵב, הָיוּ נִזְרָעִים עַל הַקַּרְקַע בְּחֶלְקָהּ פֹּרִיָּה וּמוּכָנָה הֵיטֵב. הַאִם הָיִיתָ יוֹדֵעַ, אָנַנְדַה: 'זְרָעִים אֵלּוּ יַפְגִּינוּ צְמִיחָה הִתְפַּתְּחוּת וְשִׂגְשׂוּג'?"

זהו מצב טיפוסי, שבו חלים שינויים בתודעתו של אדם, אך השינויים אינם מוחלטים ונשארת עדיין האפשרות לשינוי בכיוון ההפוך. על כן גם הבודהה, המסוגל לדעת בדיוק את התנאים הנוכחיים בכל זמן שהוא בודק אותם, אינו נותן תחזית וודאית למה שיקרה, כמו שנתן לגבי דֶוַדָטַה, אלא רק מה ש"טבעי שיקרה" על בסיס הקיים בהווה.

(חלק שני של מאמר זה – במכתב הבא)