התבוננות
– חלק שלישי –
עד כה נגענו בהתבוננות התיאורית הפשוטה, ובהתבוננות בגוף, שכוללת חלקים קלים יותר להתבוננות, שהינם חיצוניים ונתפסים מיידית בחושים, וחלקים מורכבים יותר להתבוננות, שהינם פנימיים ונשענים על ידע מוקדם שנאסף בקשר לפעולות הגוף ודרכי השתנותו. מכאן ממשיך הבודהה ומדבר על התבוננות מופשטת עוד יותר, הנוגעת בתודעה (אופני הפעולה של היצור החי) שאותה אין חמשת החושים הפונים החוצה קולטים, אבל החוש הפונה פנימה, פתח המודעות, יכול להבחין בהם.
רשימה ארוכה של התבוננויות כאלו מופיעה בסוטרה "טִהוּר מְזוֹן הַתְּרוּמָה" MN151. סיפור המסגרת של הסוטרה פשוט: הבודהה שואל את סריפוטה איזה תרגול הוא מרבה לתרגל: "בְּאֵיזֶה מִשְׁכָּן, סָרִיפּוּטַּה, מַרְבֶּה אַתָּה לִשְׁכֹּן כָּעֵת?" זוהי שאלה שמטרתה להציב את סריפוטה כדוגמה למי שתרגל את כל התרגולים והגיע למטרה הסופית. כשסריפוטה עונה, זוהי "הזמנה" לבודהה לתת רשימה מקיפה לבדיקה העצמית שהנזיר המתרגל צריך לבדוק את עצמו כדי לראות איפה עליו להשתפר אם הוא רוצה להגיע למקום בו נמצא סריפוטה. אם ניקח לדוגמה את הפריט הראשון ברשימה, הרי הוא "מה מצבי ביחס לאובייקטים של העין":
"...כָּךְ עָלָיו לִשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ: 'בַּדֶּרֶךְ בָּהּ נִכְנַסְתִּי לַכְּפָר לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַמְּקוֹמוֹת בָּהֶם סָבַבְתִּי לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַדֶּרֶךְ בָּהּ חָזַרְתִּי מִן הַכְּפָר בְּקַבְּצִי אֶת הַתְּרוּמָה, הַאִם הָיוּ בְּתוֹדַעְתִּי חֵשֶׁק אוֹ תַּאֲוָה אוֹ סְלִידָה אוֹ אַשְׁלָיָה אוֹ הִתְנַגְּדוּת כְּלַפֵּי מַרְאוֹת שֶׁהָעַיִן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם?' אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'בַּדֶּרֶךְ בָּהּ נִכְנַסְתִּי לַכְּפָר לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַמְּקוֹמוֹת בָּהֶם סָבַבְתִּי לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַדֶּרֶךְ בָּהּ חָזַרְתִּי מִן הַכְּפָר בְּקַבְּצִי אֶת הַתְּרוּמָה, שָׁם הָיוּ בְּתוֹדַעְתִּי חֵשֶׁק אוֹ תַּאֲוָה אוֹ סְלִידָה אוֹ אַשְׁלָיָה אוֹ הִתְנַגְּדוּת כְּלַפֵּי מַרְאוֹת שֶׁהָעַיִן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם.' אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לְהִתְאַמֵּץ לִנְטֹשׁ אֶת כָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים הָרָעִים וְהַמַּשְׁחִיתִים. אַךְ אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'בַּדֶּרֶךְ בָּהּ נִכְנַסְתִּי לַכְּפָר לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַמְּקוֹמוֹת בָּהֶם סָבַבְתִּי לְקַבֵּץ תְּרוּמָה, וּבַדֶּרֶךְ בָּהּ חָזַרְתִּי מִן הַכְּפָר בְּקַבְּצִי אֶת הַתְּרוּמָה, שָׁם לֹא הָיוּ בְּתוֹדַעְתִּי חֵשֶׁק אוֹ תַּאֲוָה אוֹ סְלִידָה אוֹ אַשְׁלָיָה אוֹ הִתְנַגְּדוּת כְּלַפֵּי מַרְאוֹת שֶׁהָעַיִן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם.' אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לִשְׁהוֹת בְּחֶדְוָה וְסִפּוּק, בְּתַרְגְּלוֹ יוֹמָם-וָלֵיל דְּבָרִים מוֹעִילִים." ("טִהוּר מְזוֹן הַתְּרוּמָה" MN151 [א])
אנו רואים שהשאלה באה משיקול הדעת הבא: "אני הרי למדתי ואני יודע שכדי להגיע לסוף התרגול אני צריך להיות אדיש לאובייקטים של העין, אבל האם באמת הפנמתי את זה?" לעומת זאת התשובה באה מהתבוננות, על בסיס הזכרון מהבוקר הזה, בו הלך הנזיר במקום ישוב, בין בני אדם מכל הסוגים, וראה אותם, את התנהגותם, את יחסיהם, את רכושם וכו'. ללא התבוננות כזו במבחן המציאות, אדם יכול לשגות באשליות ולספר לעצמו שהוא מואר. אבל אם הוא נזכר בשביב של חשק שעלה בו למראה מסויים, או בזיק דחייה שעלתה בו למראה אחר, או בבדל אשליה ביחס למה שראה, הרי שהמציאות היא: יש לו עוד מה לעשות ולתרגל בעניין זה.
בדוגמה זו ממשיך הבודהה ומנחה את הנזירים לשאול את עצמם ולהתבונן בעצמם ביחס לקולות שהביאה האוזן, לריחות שהביא האף, לטעמים שהביאה הלשון, למגעים שהביא הגוף ולזכרונות שהביא פתח המודעות. יש כאן עולם ומלואו של חוויות חושים. אם תרגלתם בהצלחה התבוננות ויזואלית בלבד של 15 דקות באובייקט אחד חיצוני ומוכר, אתם יודעים עכשיו להעריך את היקף ההתבוננות הנדרשת לפי הנחיה זו בחוויה היומיומית שעובר הנזיר בשעת ההליכה לקבל תרומות מזון.
מעבר לשש התבוננויות אלו באובייקטים של ששת החושים ממשיך הבודהה ומנחה את הנזירים בעוד שתים-עשרה התבוננויות שאינן קשורות להליכה לקבץ מזון תרומה, מפני שהן התבוננויות מופשטות שאינן נובעות ישירות מן המגע החושי.
לדוגמה:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, סָרִיפּוּטַּה, כָּךְ עַל הַנָּזִיר לִשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ: 'הַאִם נִנְטְשׁוּ בִּי חֲמֵשֶׁת חוּטֵי תְּשׁוּקַת הַחוּשִׁים'? אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'חֲמֵשֶׁת חוּטֵי תְּשׁוּקַת הַחוּשִׁים לֹא נִנְטְשׁוּ בִּי', אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לְהִתְאַמֵּץ לִנְטֹשׁ אֶת חֲמֵשֶׁת חוּטֵי תְּשׁוּקַת הַחוּשִׁים. אַךְ אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'חֲמֵשֶׁת חוּטֵי תְּשׁוּקַת הַחוּשִׁים נִנְטְשׁוּ בִּי', אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לִשְׁהוֹת בְּחֶדְוָה וְסִפּוּק, בְּתַרְגְּלוֹ יוֹמָם-וָלֵיל דְּבָרִים מוֹעִילִים." ("טִהוּר מְזוֹן הַתְּרוּמָה" MN151 [ז])
גם כאן השאלות עולות משיקול הדעת והתשובות באות מן ההתבוננות. אבל במה בדיוק מתבונן פה הנזיר? רמז לכך אפשר למצוא בחפיפה-לכאורה שבין "חמשת חוטי תשוקת החושים" לבין האובייקטים של חמשת החושים הראשונים. ההגדרה של "חמשת חוטי תשוקת החושים" מופיעה למשל בסוטרה "תְּחוּשׁוֹת רַבּוֹת" MN059:
"חֲמִשָּׁה הֵם, אָנַנדַה, חוּטֵי תְּשׁוּקַת הַחוּשִׁים. אֵלּוּ חֲמִשָּׁה?
"מַרְאוֹת שֶׁהָעַיִן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם שֶׁהִנָּם חֲבִיבִים, אֲהוּבִים, נְעִימִים, יְקָרִים, מְלֻוֵי-תְּשׁוּקָה וְנֶחְשָׁקִים, קוֹלוֹת שֶׁהָאֹזֶן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם..., רֵיחוֹת שֶׁהָאַף עָשׂוּי לָדַעַת אוֹתָם..., טְעָמִים שֶׁהַלָּשׁוֹן עֲשׂוּיָה לָדַעַת אוֹתָם..., מַגָּעִים שֶׁהַגּוּף עָשׂוּי לָדַעַת אוֹתָם שֶׁהִנָּם חֲבִיבִים, אֲהוּבִים, נְעִימִים, יְקָרִים, מְלֻוֵי-תְּשׁוּקָה וְנֶחְשָׁקִים." אלו הם החלק הנתפס כחיובי מן האובייקטים של חמשת החושים הפונים החוצה, ולכאורה כבר התבוננו בהם בהתבוננויות הקודמות. אבל ההתבוננות כאן איננה במצבים מידיים הקשורים למה שחוויתי הבוקר, כפי שהנזיר התבקש להתבונן בששת ההתבוננויות הראשונות, אלא בפוטנציאל של תודעת החוש, במידה שבה תתעורר בתודעה תשוקה והיאחזות אם יופיע לפניה אובייקט מתאים. הביטוי viññeyyā שאני מתרגם "עֲשׂוּיָה/עָשׂוּי לָדַעַת" מבטא את הפוטנציאל. הנזיר מתבקש בעצם לחפש בתודעתו את האפשרות שתשוקה תתעורר, או במילים אחרות – את הנטיה החבויה בתודעה, אם עודה קיימת. זוהי התבוננות ברמה אחרת לגמרי.
בדוגמת רמת ההתבוננות בחמשת חוטי תשוקת החושים הבודהה מנחה את המתרגל להתבונן אם חמשת המכשולים ננטשו על ידו באופן שלא יופיעו עוד. חמשת המכשולים, להזכירכם, הם: חשק התשוקה (kāmacchanda), פוגענות (byapada), נוקשות וקהות (thīna-middha), אי-שקט ודאגה (uddhacca-kukkucca) ו-היסוס (vicikiccha)1 . כמו-כן מנחה הבודהה באותו אופן להתבונן אם חמשת המקבצים הנתונים להיאחזות, הכוללים את כל האובייקטים הפנימיים (שבתוך המתרגל) – מקבץ הגוף, מקבץ התחושה, מקבץ התפיסה, מקבץ המושגים ומקבץ התודעה – הובנו במלואם. ה"הבנה במלואה" (Pariñña) פירושה הרס המתסיסים, כלומר סוף הדרך2.
התבוננויות אלו דיין כדי להבהיר למתרגל אם הגיע לסוף הדרך או עדיין עליו לתרגל, אבל הבודהה מציע גם התבוננות במצב פיתוח שבעת התרגולים העיקריים בתודעת המתרגל:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, סָרִיפּוּטַּה, כָּךְ עַל הַנָּזִיר לִשְׁקֹל בְּדַעְתּוֹ: 'הַאִם פֻּתְּחוּ בִּי אַרְבַּעַת בִּסּוּסֵי תְּשׂוּמַת הַלֵּב?' אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'אַרְבַּעַת בִּסּוּסֵי תְּשׂוּמַת הַלֵּב לֹא פֻּתְּחוּ בִּי', אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לְהִתְאַמֵּץ לְפַתֵּחַ אֶת אַרְבַּעַת בִּסּוּסֵי תְּשׂוּמַת הַלֵּב. אַךְ אִם, סָרִיפּוּטַּה, בְּהִתְבּוֹנְנוֹ הַנָּזִיר יוֹדֵעַ כָּךְ: 'אַרְבַּעַת בִּסּוּסֵי תְּשׂוּמַת הַלֵּב פֻּתְּחוּ בִּי', אָז, סָרִיפּוּטַּה, עַל הַנָּזִיר לִשְׁהוֹת בְּחֶדְוָה וְסִפּוּק, בְּתַרְגְּלוֹ יוֹמָם-וָלֵיל דְּבָרִים מוֹעִילִים." ("טִהוּר מְזוֹן הַתְּרוּמָה" MN151 [י])
ולפי דוגמה זו יש להתבונן גם בארבע התמדות-המאמץ הנכונות, בארבעת דרכי הכח הרוחני, בחמשת היכולות, בחמשת הכוחות, בשבעת מרכיבי ההתעוררות ובדרך כפולת השמונה.
בסוטרה שתוארה כאן בראשי-פרקים, וגם בסוטרות מרכזיות אחרות כגון "בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב" MN010, הבודהה פונה לסנגהת הנזירים בכללה, ולכן מדבר על תרגול שיטתי שבו אין משאירים אבן בלתי הפוכה בבירור ובהבנת התהליכים המזיקים והמועילים. בהזדמנויות כאלו הבודהה גם מדבר ברמות שונות באותה שיחה - בהתאם לרמת נזיר מתחיל ובהתאם לרמת נזיר מתקדם. תאור מפורט ושיטתי כזה לא מתאים, לדעתי, להיות מסגרת למתרגל בעל הבית. על כן כאשר אני מלמד יושבי-בית אני ממליץ להם להכיר את הסוטרות החשובות האלה (ואת כל הסוטרות, במידת האפשר) אבל לרכז את התרגול שלהם בתהליך, או במספר קטן של תהליכים, הגורמים להם סבל בתקופה זו של חייהם.
אם למתרגל יש רק חצי שעה ביום לתרגול, אני מציע לו להקדיש אותה לתרגול הריכוז בלבד, לישיבה כאשר תשומת הלב מרוכזת אך ורק בעצם קיומם של שאיפה ונשיפה. כאשר תשומת הלב "בורחת" המתרגל ינסה להחזיר את תשומת הלב לנשימה בזריזות המירבית ולהתמיד בשמירת הריכוז עד סוף התרגול. בנוסף לכך, כפי שאמר אג'אהן צ'ה "אם יש לך זמן לנשום יש לך זמן לתרגל", ואני מבין זאת כמכוון לכל שעות היממה שבהן האדם חי את חייו הרגילים. גם אם הזמן מוגדר כזמן עבודה, זמן לימודים, זמן משפחה, זמן בילוי וכו' עדיין אפשר לנצל אותו גם לתרגול.
באותו אופן שבו הנזיר ההולך לכפר צריך להיות מסוגל לזכור אם קול ששמע בכפר העלה בו חשק או תאווה או סלידה או אשליה או התנגדות, כך גם המתרגל יושב הבית צריך לפתח את היכולת לשים לב לכך ולזכור: "מה עלה אצלי כאשר לקוח או מנהל בעבודה אמר לי כך וכך?" "מה עלה אצלי כשנכנסתי הביתה?" כמובן שזיכרון כזה יהיה חלקי ביותר, אף אחד לא מצפה שתזכרו כל משפט שנאמר וכל מראה שניראה במשך היום. אבל אם, כפי שהצעתי, הוגדרו נושא או שניים לתירגול, הרי שלפחות ביחס אליהם כדאי להתאמץ, לשים לב ולזכור.
ואז, כאשר הראש פנוי יחסית, כמו למשל בעת נסיעה שהמתרגל אינו נוהג בה, או בשעת הליכה בדרך הביתה, או בשעת שטיפת כלים וכו' אפשר לחזור לזכרונות אלו ולחקור אותם: "האם מה שעלה אצלי כתגובה היה המועיל ביותר?" זוהי שאלה שאת התשובה לה אפשר למצוא רק בהתבוננות במציאות לפי הדהרמה, ממש כפי שעושה הנזיר שלמד דהרמה זו מפי הבודהה.
אנשים רבים מביעים תסכול מכך שהמחשבה המועילה מופיעה אצלם מאוחר מדי, אחרי שכבר עשו שטות או אמרו משהו לא כל כך מוצלח. תחושת התסכול הזו עצמה אינו מועילה, כי אם לא נטעה ונבין שטעינו, איך נלמד? אנו צריכים לראות את המחשבה המאוחרת הזו כהזדמנות, לא כבעיה: ההזדמנות היא לחשוב שסיטואציה דומה תחזור שוב, ואנחנו נוכל להשתמש במחשבה המועילה שבאה באיחור – בפעם הבאה. כדי לעשות את זה כדאי שנתרגל עכשיו. נעלה בזכרוננו מקרים כאלה שקרו בעבר ו"נתקן אותם", כלומר נגיב עכשיו במחשבה המועילה במקום במחשבה המזיקה. נעשה את זה שוב ושוב, ולא נאמר "כבר הבנתי". נכון שהבנו, אבל עוד לא הפנמנו. לכן נמשיך לתרגל בכל הזדמנות.
את הדוגמה האולטימטיבית להתבוננות שיש לחזור עליה שוב ושוב, אפילו במשך כל החיים, נותן הבודהה בסוטרה "מַצָּבִים לְהִתְבּוֹנְנוּת תְּכוּפָה" AN05.57:
"בַּחֲמִשָּׁה מַצָּבִים, נְזִירִים, עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת. אֵלּוּ חֲמִשָּׁה?
[א] " 'מִטִּבְעִי לְהִזְדַּקֵּן, זִקְנָתִי לֹא חָלְפָה.' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת.
[ב] " 'מִטִּבְעִי לַחְלוֹת, מַחֲלָתִי לֹא חָלְפָה.' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת.
[ג] " 'מִטִּבְעִי לָמוּת, מוֹתִי לֹא חָלַף.' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת.
[ד] " 'כָּל מָה שֶׁשֶּׁלִּי, יָקָר וְנָעִים, יִשְׁתַּנֶּה, יִפָּרֵד מֵעָלַי.' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת.
[ה] " 'הַמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁלִּי, הַמַּעֲשֶׂה יְרֻשָּׁתִי, הַמַּעֲשֶׂה מוֹצָאִי, הַמַּעֲשֶׂה הוּא מִשְׁפַּחְתִּי, הַמַּעֲשֶׂה מְקוֹם מִקְלָטִי. כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁאֶעֱשֶׂה, לְטוֹב אוֹ לְרַע, הוּא יִהְיֶה יְרֻשָּׁתִי.' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת.
ארבע ההתבוננויות הראשונות עוסקות באובדן שכל יצור חי מאבד: אובדן היכולות האישיות, אובדן כל רכוש וכל קשר בין-אישי. ככל שנרבה לתרגל התבוננות באובדנים אלו, ו"נתקן" את מחשבות התסכול, הפחד והכעס המופיעות באופן טבעי כשנתקלים באובדן, כך נתנהג ביחס למצבי אובדן בצורה מציאותית יותר, בפחות היאחזות. לכן נסבול פחות כאשר זה, באופן בלתי-נמנע, אכן יקרה.
ההתבוננות החמישית קושרת יחד כל מה שיש לנו וכל מה שיאבד לנו, בקשר ההגיוני של הקארמה: אלו אינם תהליכים מקריים, הם נובעים ממעשים שאנו עושים מתוך כוונה. ככל שהכוונה היא יותר על פי הדהרמה, היא פחות אנוכית, כך המעשה והדיבור שיבואו בעקבותיה יהיו מועילים יותר ומזיקים פחות. ככל שנתבונן תכופות ברעיון הזה, ניתן לכל החיים שלנו מסגרת-משמעות תרגולית. יש טעם לחשוב לפי הדהרמה על כל מעשה ודיבור מראש, ואם החמצנו את הרגע אז לחשוב עליהם בשעת מעשה, ואם נזכרנו באיחור – לחשוב עליהם ו"לתקן" אותם לאחר מעשה, במטרה להשתפר בהזדמנות הבאה.
וזה מחזיר אותנו לעמוד הראשון בחלק הראשון של מאמר זה, לקטע שציטטתי מהסוטרה "הַהַנְחָיָה לְרָהוּלַה בְּמִשְׁתַּלַּת הַמַּנְגּוֹ" MN061 שבה אומר הבודהה לבנו, המתלמד הצעיר רהולה, את כל תורת ההתבוננות על רגל אחת: להתבונן לפני מעשה, להתבונן בשעת מעשה ולהתבונן לאחר מעשה.
כל מי שאי פעם התקדם בתרגול לשחרור מסבל, אומר שם הבודהה, עשה זו בצורה זו.