התבוננות
– חלק שני –
עד כה דיברנו על התבוננות תיאורית פשוטה ועל הריכוז התומך גם בה, ואמרתי שכל זה הוא רק שלב מקדים להתבוננויות על פי הדהרמה.
מה משמעות "ההתבוננות על פי הדהרמה"?
אין שום דבר שאנו יכולים לומר על המציאות כשלעצמה, אלא כל מה שאנו מתארים במושגים הוא בעצם סיפור לא מדוייק על המציאות. השאלה שעומדת בפני המתרגל אם כך היא: באיזה סיפור לבחור? האם יש יתרון לסיפור אחד על פני סיפור אחר?
תשובתו של הבודהה לזה תהיה חד-משמעית "כן". אפשר לחלק את תיאורי המציאות לשתי קבוצות, ובכל קבוצה להגדיר אמת מידה יחסית לתיאור שהינו טוב יותר. הקבוצה האחת היא תיאורי מציאות שמפריעים למתרגל בדרכו לנירוואנה. הקבוצה השניה של תאורי מציאות מסייעים למתרגל בדרכו זו. בכל קבוצה המצב הגרוע יותר הוא כאשר ההפרעה הקיימת בתאור המציאות, או ההפרעה שנותרה לאחר סילוקי הפרעות קודמות, באות לביטוי מיידי אצל במתרגל. המצב הטוב יותר הוא כאשר ההפרעה הקיימת בתיאור המציאות או ההפרעה שנותרה לאחר סילוקי הפרעות קודמות תפריע למתרגל רק בעתיד, כאשר יתקדם יותר לעבר נירוואנה; בינתיים היא לא מפריעה, כך שאין צורך מיידי לסלק הפרעה זו, ואולי אפשר אפילו להיעזר בה לסילוק הפרעה דחופה יותר.
בחירת הסיפור המועיל יותר בסיטואציה נתונה היא "התבוננות על פי הדהרמה".
ניתן לתאר את הדהרמה כולה כתיאור של הדרך לנירוואנה, כולל של שולי הדרך, של מה שאיננו הדרך, של מה שהוא הסתעפויות מוליכות-שולל ומטעות, ביחס לדרך. עד שיגיע המתרגל לדרגה שבה הוא יודע להבחין היטב בין הדרך למה שאיננו הדרך1, עליו להיצמד למורה או לחבר הטוב, כזה שלפי הבנת המתרגל כדאי ללמוד ממנו את הדהרמה.
להבנתי המקור הטוב ביותר ללמוד את הדהרמה הוא החלקים בקנון הפאלי שהינם הקרובים ביותר למקור: הבודהה והתלמידים שלמדו ממנו אישית.
והתיאור הזמני של המציאות המופיע בסוטרות, מה שאני קורא "המודלים של המציאות", הוא המדריך הטוב ביותר להתבוננות המועילה, זו שלא רק אינה מעכבת את התלמיד אלא אף מושכת אותו קדימה לשלבים גבוהים יותר ומועילים יותר.
הבודהה מציע להתחיל את ההתבוננות על פי הדהרמה בהתבוננות בגוף, בעיקר בגופו של המתרגל, אך גם בגופים של יצורים חיים אחרים. בהתבוננות זו, הקרובה ביותר להתבוננות התיאורית הקלה ביותר, כי חלקים מן הגוף אפשר לראות ולמשש, אנו מתחילים עם ההתבונות התיאורית, אבל מתקנים אותה על פי המודלים הרלוונטיים שלימד הבודהה.
ההתבוננות בגוף מוזכרת בהקשרים הבאים:
הגוף מורכב מאוסף של דברים שכל אחד מהם בנפרד אינו מתפקד והינו מעורר דחיה:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, נְזִירִים, הַנָּזִיר מִתְבּוֹנֵן בְּגוּף זֶה עַצְמוֹ הַתָּחוּם בְּעוֹר וּבוֹ מִגְוַן סוּגֵי דְּבָרִים מְזֹהָמִים, מִכַּפּוֹת הָרַגְלַיִם לְמַעְלָה וְעַד שֵׂעַר הַגֻּלְגֹּלֶת: 'בְּגוּף זֶה יֶשְׁנָם: שֵׂעַר הָרֹאשׁ, שֵׂעַר הַגּוּף, שִׁנַּיִם, צִפָּרְנַיִם, עוֹר, בָּשָׂר, גִּידִים, עֲצָמוֹת, מוֹחַ-עֶצֶם, כְּלָיוֹת, לֵב, כָּבֵד, סַרְעֶפֶת, טְחוֹל, רֵאוֹת, מֵעַיִם גַּסִּים, מֵעַיִם דַּקִּים, אֹכֶל בִּלְתִּי-מְעֻכָּל, צוֹאָה, מָרָה, לֵחָה, מֻגְלָה, דָּם, זֵעָה, שֻׁמָּן, דְּמָעוֹת, שֶׁמֶן, רוֹק, נַזֶּלֶת, נוֹזֵל-מִפְרָקִים, שֶׁתֶן.' מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, נְזִירִים, הָיָה שַׂק-מָזוֹן עִם פְּתָחִים בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו, מָלֵא בְּמִגְוַן גַּרְגִּירִים: אֹרֶז, אֹרֶז-מָלֵא, שְׁעוּעִית מֶשׁ, שְׁעוּעִית, שֻׂמְשׂוּם, אֹרֶז-קָלוּף. שָׁם, אָדָם בַּעַל עֵינַיִם בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתָם הָיָה מִתְבּוֹנֵן: 'אֵלּוּ הֵם גַּרְגְּרֵי-אֹרֶז, אֵלּוּ אֹרֶז-מָלֵא, אֵלּוּ שְׁעוּעִית מֶשׁ, אֵלּוּ שְׁעוּעִית, אֵלּוּ שֻׂמְשׂוּם, אֵלּוּ אֹרֶז-קָלוּף'." ("בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב" MN010 [א.4])
הרעיון בתרגול זה הוא, שכל מיני מחשבות בקשר לגוף הגורמות לנו להזדהות אתו, לראות אותו כ"אני" ולהתייחס אליו כאל מרכז העולם, מקורן בעובדה שאנו תופסים את הגוף כמכלול נאה ושימושי, בעוד שההתבוננות על פי הדהרמה היא לראות אותו כמורכב מחלקים שכאשר מתבוננים בכל אחד בנפרד, באופן אינטואיטיבי מגעילים ודוחים אותנו, ולא נרצה לראות אותם כ"אני" שהוא מרכז העולם.
ההתבוננות בגוף כמורכב מאותם יסודות שכל החומרי מורכב מהם:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, נְזִירִים, הַנָּזִיר מִתְבּוֹנֵן בְּגוּף זֶה עַצְמוֹ, בַּאֲשֶׁר הוּא נִצָּב, בַּאֲשֶׁר הוּא נוֹטֶה, לִיסוֹדוֹתָיו: 'בְּגוּף זֶה יֶשְׁנָם: יְסוֹד הָאֲדָמָה, יְסוֹד הַמַּיִם, יְסוֹד הַחֹם, יְסוֹד הָאֲוִיר.' מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, נְזִירִים, שׁוֹחֵט-בָּקָר אֻמָּן אוֹ שׁוּלְיַת שׁוֹחֵט-בָּקָר בְּצֹמֶת אַרְבַּע דְּרָכִים, בְּהָרְגוֹ פָּרָה הָיָה יוֹשֵׁב וּמְחַלֵּק אוֹתָהּ לִנְתָחִים." ("בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב" MN010 [א.4])
הרעיון בתרגול זה הנו דומה: כל מיני מחשבות בקשר לגוף הגורמות לנו להזדהות אתו, לראות אותו כ"אני" ולהתייחס אליו כאל מרכז העולם, מקורן בעובדה שאנו תופסים את הגוף שלנו כמשהו מיוחד במינו, לא דומה לחומר ממנו עשויים דברים שאינם חיים. ואנשים רבים תופסים אותו עדיין כשונה מהותית גם מגוף של כל חיה, למרות התצפיות המדעיות שמוכיחות שכל היצורים החיים על כדור הארץ בנויים מאותם חומרים, לפי אותם עקרונות, וכולם קרובי משפחה. לא במקרה הבודהה שולח את תלמידיו לראות נתיחה של גוף פרה כשהעניין הוא בעצם הגוף שלהם עצמם! לעומת ההתבוננות התיאורית הרגילה היכולה לטעות כך, ההתבוננות על פי הדהרמה היא לראות את גופנו כמורכב בדיוק מאותם חומרים ואנרגיה שמהם עשויים הסלעים והאוקיאנוסים והאטמוספירה, דברים שבאופן אינטואיטיבי לא נראה אותם כ"אני".
כל ההתבוננויות בגוף על פי הדהרמה נעשות תוך ראיית העליה והשקיעה.
שתי הפסקאות המצוטטות לעיל, כמו עוד פסקאות רבות באותה סוטרה, מלוות בפסקה החוזרת על עצמה ומהווה בעיני את לב הסוטרה "בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב". אני רואה את שלושת המשפטים בפסקה כעוסקים בשלוש רמות: 1) ההתבוננות התיאורית הישירה שהיא "תשומת הלב", 2) ההתבוננות בתבונה על פי הדהרמה שהיא "פיתוח תשומת הלב"2 3) וההתבוננות המשוחררת שהיא תוצאת פיתוח תשומת הלב:
"כָּךְ הוּא שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בַּגּוּף כְּגוּף פְּנִימִית, אוֹ שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בַּגּוּף כְּגוּף חִיצוֹנִית אוֹ שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בַּגּוּף כְּגוּף פְּנִימִית וְחִיצוֹנִית3; שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בְּטֶבַע עֲלִיַּת הַגּוּף, אוֹ שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בְּטֶבַע כִּלְיוֹן הַגּוּף אוֹ שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בְּטֶבַע עֲלִיַּת וּבְטֶבַע כִּלְיוֹן הַגּוּף; אוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הַמּוּדָעוּת 'יֵשׁ גּוּף' מְיֻצֶּבֶת בּוֹ רַק כְּדֵי קִיּוּם תּוֹבָנָה וּתְשׂוּמַת-לֵב מַתְמֶדֶת, הוּא שׁוֹהֶה עַצְמָאִי4, מִבְּלִי לֶאֱחֹז בְּמַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם. אָכֵן כָּךְ, נְזִירִים, הַנָּזִיר שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ בַּגּוּף כְּגוּף."
טבע העליה וטבע הכליון של כל תהליך הם היבט של אי-הקביעות, Anicca. המילה anupassī שאני מתרגם כאן "בַּהֲגוֹתוֹ" גם היא ביטוי להתבוננות על פי הדהרמה, עם דגש על היותה התבוננות מתמשכת לאורך זמן. על כן מילה זו מופיעה בדרך כלל בצירוף anupassī viharati, "שׁוֹהֶה בַּהֲגוֹתוֹ", כאשר viharati פירושה: שוכן/ גר/ שוהה/ נמצא.
וגם בכיוון ההפוך: ההתבוננות בעליה והשקיעה יכולה להיעשות דרך התבוננות בגוף.
העליה והשקיעה של הרבה תהליכים הם משהו מופשט, לא דבר שאפשר לקלוט ישירות באמצעות החושים. כדי להפנים את הרעיון הזה אנו יכולים להתבונן בתהליכים מוחשיים, שהגוף ותהליכיו הם חלק מהם. כך אפשר להפיק תועלת כפולה מן ההתבוננות בגוף: גם להקטין את ההזדהות אתו וגם להטמיע בתודעתנו את אי-הקביעות כמאפיין של כלל המציאות הנתפסת בחושים:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, נְזִירִים, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הָיָה הַנָּזִיר רוֹאֶה גּוּפָהּ מֻשְׁלֶכֶת בְּחֶלְקַת-קְבוּרָה, מֵתָה יוֹם אֶחָד אוֹ מֵתָה שְׁנֵי יָמִים אוֹ מֵתָה שְׁלוֹשָׁה יָמִים, נְפוּחָה, מַשְׁחִירָה, זָבָה מֻגְלָה. הוּא מִתְיַחֵס לְגוּף זֶה עַצְמוֹ כָּךְ: 'אָכֵן גּוּף זֶה כָּךְ טִבְעוֹ, כָּךְ יִהְיֶה, אֵין הוּא מֵעֵבֶר לְכָךְ'." ("בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב" MN010 [א.6.א])
וזו רק תחילתו של התהליך התפוררות הגוף המתואר שם, שהנזיר עוקב אחריו בתשעה שלבים. האחרון בהם הוא:
"וּבְנוֹסָף לְזֹאת, נְזִירִים, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הָיָה הַנָּזִיר רוֹאֶה גּוּפָהּ מֻשְׁלֶכֶת בְּחֶלְקַת-קְבוּרָה, עֲצָמוֹת מַסְרִיחוֹת הַהוֹפְכוֹת לְאָבָק. הוּא מִתְיַחֵס לְגוּף זֶה עַצְמוֹ כָּךְ: 'אָכֵן גּוּף זֶה כָּךְ טִבְעוֹ, כָּךְ יִהְיֶה, אֵין הוּא מֵעֵבֶר לְכָךְ'." ("בִּסּוּס תְּשׂוּמַת-הַלֵּב" MN010 [א.6.ט])
בשלבים הבאים של ההתבוננות המופשטת יותר, הנזיר יעקוב אחר אותה אי-קביעות בכל שלב בנפרד ויבסס בתודעתו את העיקרון: אין במציאות הנתפסת בחושים שום דבר שכדאי לראותו כקבוע וראוי להיאחז בו.
הבודהה, בסוף הסוטרה "תְּשׂוּמַת הַלֵּב לַגּוּף" MN119 מרחיב מאוד בדבריו על חשיבות פיתוח ההתבוננות בגוף, ואביא כאן רק שני קטעים קצרים:
"כָּל מִי, נְזִירִים, שֶׁמְּפַתֵּחַ וּמְתַרְגֵּל אֶת תְּשׂוּמַת הַלֵּב לַגּוּף, מֵכִיל בְּכָךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּיֶדַע הָאֱמֶת. מַמָּשׁ, נְזִירִים, כְּפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּקִּיף בְּתוֹדַעְתּוֹ אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל מֵכִיל בְּכָךְ אֶת כָּל הַנְּחָלִים הַזּוֹרְמִים אֶל הַיָּם, מַמָּשׁ כָּךְ, נְזִירִים, כָּל מִי, נְזִירִים, שֶׁמְּפַתֵּחַ וּמְתַרְגֵּל אֶת תְּשׂוּמַת הַלֵּב לַגּוּף, מֵכִיל בְּכָךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַמּוֹעִילִים הַמִּשְׁתַּתְּפִים בְּיֶדַע הָאֱמֶת"...
..."כָּל מִי, נְזִירִים, שֶׁמְּפַתֵּחַ וּמְתַרְגֵּל אֶת תְּשׂוּמַת הַלֵּב לַגּוּף, כָּל דָּבָר שֶׁנִּתָּן לְדַעְתּוֹ יְשִׁירוֹת וּלְהִוָּכַח בּוֹ, בְּכַוְּנוֹ תּוֹדַעְתּוֹ לִידִיעָה יְשִׁירָה וּלְהִוָּכְחוּת, יַגִּיעַ לַיְּכֹלֶת לַחֲווֹת כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ, בְּהִתְקַיֵּם בָּסִיס מַתְאִים".
בפסקה הראשונה לעיל, "הדברים המועילים המשתתפים בידע האמת" הם כל התרגילים שעושים את התודעה "זַכָּה, חַסְרַת רְבָב, נְטוּלַת פְּגָם, גְּמִישָׁה, מֻכְוֶנֶת בְּקַלּוּת, יַצִּיבָה וַעֲמִידָה" כך שהיא מוכנה לקבל את ידע האמת המגיע לשלמות עם הרס כל המתסיסים המשחרר מסבל.
ידע אמת זה, הנזכר בפסקה השניה לעיל כ"כל דבר שניתן לדעתו ישירות ולהיווכח בו בהנתן בסיס מתאים", כולל את: 1) יכולות התנועה העל אנושית 2) האוזן השמימית 3) להקיף ולדעת תודעות אחרות 4) ההיזכרות בתקופות חיים קודמות 5) העין השמימית, הרואה את ההופעה-מחדש לפי המעשים ביצורים אחרים 6) ידע הרס שארית המתסיסים5.
כל אלו מופיעים "בהנתן בסיס מתאים" כלומר במידת ריכוז מתאימה. שלושת הראשונים שבהם מופיעים רק בתרגולים של "השחרור בשתי דרכים" ואינם הכרחיים לשחרור מסבל, אך שלושת האחרונים הם תנאי לשיחרור הגמור, גם ב"שחרור בדרך התבונה".
ועל כן מאיץ הבודהה בתלמידים לא להתרשל בתרגול תשומת הלב לגוף, באמצעות משל זה:
פַּעַם אַחַת גָּר הַנַּעֲלֶה בֵּין בְּנֵי סוּמְבּהַה, בְּעֲיֶירֶת שוּק שֶׁל הַסוּמְבּהַה שֶׁשְּׁמָהּ סֶדַקַה. שָׁם קָרָא הַנַּעֲלֶה לַנְּזִירִים:
"מַמָּשׁ כְּאִלּוּ, נְזִירִים, לַשְּׁמוּעָה: 'יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ! יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ!' הָיָה מִתְאַסֵּף הָמוֹן גָּדוֹל. וְלוּ לַשְּׁמוּעָה: 'אוֹתָהּ יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ, הַמְּעֻלָּה בְּרִקּוּד, הַמְּעֻלָּה בְּשִׁירָה, יְפֵהפִיָּת הָאָרֶץ רוֹקֶדֶת וְשָׁרָה!' הָיָה מִתְאַסֵּף הָמוֹן בְּכַמּוּת גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר.
"וְלוּ הָיָה בָּא שָׁמָהּ אִישׁ, מִשְׁתּוֹקֵק לִחְיוֹת, לֹא מִשְׁתּוֹקֵק לָמוּת, מִשְׁתּוֹקֵק לְאֹשֶׁר, סוֹלֵד מִסֵּבֶל. אָז הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ זֹאת: 'זוֹ הִיא, הוֹ אִישׁ, קַעֲרַת שֶמֶן מְלֵאָה עַל גְּדוֹתֶיהָ. עָלֶיךָ לִשְׁמֹר אוֹתָהּ בֵּין הַחוֹגְגִים וּבֵין יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ, וְאִישׁ עִם חֶרֶב מוּנֶפֶת יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ קָרוֹב מֵאָחוֹר. אִם תִּשְׁפֹּךְ אֲפִלּוּ מְעַט – יַפִּיל הָאִישׁ אֶת רֹאשְׁךָ בַּמָּקוֹם.' מָה דַּעְתְּכֶם, נְזִירִים: הַאִם אוֹתוֹ אִישׁ, בְּאִי-מַתַּן-הַדַּעַת לְקַעֲרַת הַשֶּמֶן הַזּוֹ יִפְנֶה בְּרַשְׁלָנוּת אֶל מְחוּצָה לָהּ?"
"אָכֵן לֹא, הַנִּכְבָּד."
"עָשִׂיתִי מָשָׁל זֶה, נְזִירִים, כְּדֵי לְלַמֵּד מַשְׁמָעוּת. וְזוֹ הִיא הַמַּשְׁמָעוּת: קַעֲרַת הַשֶּמֶן הַמְּלֵאָה עַל גְּדוֹתֶיהָ הִיא כִּנּוּי לִתְּשׂוּמַת-הַלֵּב הַמֻּפְנֵית לַגּוּף. לָכֵן, נְזִירִים, כָּךְ עֲלֵיכֶם לְתַרְגֵּל: 'נְפַתֵּחַ וּנְתַרְגֵּל6 אֶת תְּשׂוּמַת-הַלֵּב הַמֻּפְנֵית לַגּוּף, נִנְהַג7 בָּהּ, נִתְבַּסֵּס בָּהּ8, נְיַצֵּב אוֹתָהּ, נִתְנַסֶּה בָּהּ וְנִתְחַיֵּב לָהּ9. כָּךְ, נְזִירִים, עֲלֵיכֶם לְתַרְגֵּל." (יְפֵהפִיַּת הָאָרֶץ SN47.20)
כאמור, תרגול תשומת הלב לגוף חשוב ביותר ומתחיל מהתבוננות תיאורית. היכן גופי נמצא? האם אני שוכב? יושב? עומד? הולך? איך אני מניע את איברי? וכו'. והוא ממשיך בהתבוננות על פי הדהרמה כאמור לעיל, עד ההגעה לנירוואנה.
(חלק שלישי של מאמר זה – במכתב הבא)