המודלים של הבודהה
– חלק שלישי –
פרק ג – מודלי מציאות: המודל הדינמי, ההתהוות המותנית
בפרקים הקודמים דברתי על המודלים המתארים את המציאות באופן סטטי, כפי שמפה מתארת מקום שבו מתרחשים דברים, והסברתי גם את שלושת מאפייני המציאות ככללים המאפיינים דברים שיכולים להתרחש על אותה מפה. אבל מה באמת קורה? ובפרט: כיצד נוצר הסבל שוב ושוב, בתוך מודל חמשת המקבצים וששת החושים? זו שאלה בעלת חשיבות עליונה. אם מישהו מקווה למצוא דרך לתקן את המצב הזה ולהקטין ואולי גם למנוע לחלוטין היווצרות של סבל, הוא חייב להבין איך הסבל הזה נוצר. כשיבין, אולי ימצא דרך לשבש את התהליך הזה1, כך שפחות סבל ייווצר, ואולי אם כל התהליך ייפסק – גם כל הסבל ייפסק.
הבודהה מתאר זאת במודל שלדבריו הוא הדבר המורכב ביותר בדהרמה: מודל ההתהוות המותנית. המודל הזה הוא דינמי, הוא כולל את הזמן, במובן שיש בו "קודם" ו"אחר כך". בסוטרה "הָעִיר" SN12.65 מתאר הבודהה כיצד המודל נבנה בשלבים, מתוך חקירה פילוסופית והתבוננות פנימית בכל שלב. אני אצטט כאן את דבריו שם ואוסיף דברים המתייחסים למודל בכללו:
"לִפְנֵי הִתְעוֹרְרוּתִי הָעַצְמִית, נְזִירִים, בְּעוֹדִי בּוֹדְהִיסַטְוַה שֶׁלֹּא-נֵעור, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'אָכֵן הָעוֹלָם נִכְנַס לְצָרָה: נוֹלַד, מִזְדַּקֵּן, מֵת, נִפְטַר וּמוֹפִיעַ-מֵחָדָשׁ, וַעֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר אֶת הַמִּפְלָט מִסֶבֶל הַזִּקְנָה וְהַמָּוֶת. מָתַי כְּבָר יֻבְחַן הַמִּפְלָט מִסֶבֶל הַזִּקְנָה וְהַמָּוֶת?'
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיְּמִים זִקְנָה וּמָוֶת? מַהִי הַסִּבָּה2 לְזִקְנָה וּמָוֶת' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר3 הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת4: 'כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת לֵדָה – מִתְקַיְּמִים זִקְנָה וּמָוֶת. לֵדָה הִיא הַסִּבָּה לְזִקְנָה וּמָוֶת.'
כאן הבודהה מתאר את התקופה האחרונה שלפני ההתעוררות, כאשר תרגל לבדו. הוא מנסה להבין את הסבל, והזקנה והמוות מייצגים את המושג הכללי הזה. הוא מחפש את הסיבה הכללית לכל סבל, ומוצא שרק לאחר שהתרחשה לידה יכולים זקנה ומוות להתקיים, ובעצם גם כל סבל. "מי שלא נולד אינו סובל" היא לכאורה אמת טריוויאלית שכולם מבינים גם אם לא חשבו על כך עד לרגע זה, אבל אין זה מקרה שכך הבודהה פותח את הנושא המורכב הזה: השיטה המקובלת בסוטרות, ונראה לי שזו מוסכמה כללית בדיאלוג פילוסופי מסודר באותה תקופה, היא להתחיל ממשהו ידוע ומוסכם על כל השומעים, ולהתקדם משם אל החדשני והמשמעותי5. כאן זה דיאלוג פנימי, אך התבנית הזו עדיין נשמרת.
לידה ומוות קשורים זה בזה ללא הפרד. הלידה היא לא רק תנאי הכרחי למוות, אלא גם תנאי מספיק, כלומר כל מה שחי צפוי בהכרח למות. אבל מתברר שמה שאנו צריכים הם דווקא קשרים כאלה בתהליך יצירת הסבל, שהם תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק. כי באמת, את הקשר שבין לידה ומוות איננו יכולים לשבש ולחיות לנצח, בדיוק בגלל שהתנאי הוא מספיק. לידה ומוות אינם שני דברים נפרדים אלא התחלה וסוף של אותו דבר. כל הקשרים הבאים בהתהוות המותנית הם של תנאי הכרחי שאינו תנאי מספיק, והם יכולים להשתבש.
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיֶּמֶת לֵדָה? מַהִי הַסִּבָּה לְלֵדָה?' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת: 'כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת הִתְהַוּוּת – מִתְקַיֶּמֶת לֵדָה. הִתְהַוּוּת הִיא הַסִּבָּה לְלֵדָה.'
כאן מתברר המכניזם של כל השיקול של הבודהה: מכאן ואילך הוא ימשיך וישאל את עצמו על כל סיבה שהוא מוצא "אבל מה הסיבה שלה?". במקרה הזה, ה"לידה" היא יציאה ראשונה של משהו לעולם. אבל מה שיוצא לראשונה לאוויר העולם היה קיים גם קודם במקום שבו הוא התהווה, ולכן תנאי ללידה הוא שמשהו התהווה קודם, שהייתה התהוות. בשונה מהלידה כסיבה, ההתהוות כסיבה היא תנאי הכרחי – אבל לא תנאי מספיק. אין זה די בכך שמשהו התהווה כדי שבהכרח הוא יופיע בעולם היצורים האחרים; התהליך יכול להסתיים מיד לאחר ההתהוות. את הקשר בין התהוות ללידה אנו יכולים לשבש למשל כאשר תהליך פנימי מביא לכך שעולה בנו כעס. זוהי התהוות של דבר חדש שלפני רגע לא היה קיים, ועכשיו הוא עולה בתוכנו. אם נוציא אותו החוצה אל העולם – בפעולה גופנית או בפעולת דיבור – הוא ייצא משליטתנו ויצור תגובה שכנראה לא נאהב אותה. אם נוכל לעצור כאן – הוא עדיין יהיה בשליטתנו ולא ייצא לעולם ולכן גם התגובה הלא רצויה לא תחזור אלינו6.
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיֶּמֶת הִתְהַוּוּת? מַהִי הַסִּבָּה לְהִתְהַוּוּת?' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת: 'כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת הֵאָחֲזוּת – מִתְקַיֶּמֶת הִתְהַוּוּת. הֵאָחֲזוּת הִיא הַסִּבָּה לְהִתְהַוּוּת.'
אנו ממשיכים בשאלה "אבל מה הסיבה שלה?" התהוות של דבר חדש איננה "התהוות יש מאין". דבר חדש נוצר מחיבור, היאחזות זה-בזה, של דברים קודמים, או מפירוק של משהו לחלקים. למען הפשטות, שני התהליכים האלו או צירוף של שניהם נקראים "היאחזות". כאשר מדובר ביצור חדש במערכת הביולוגית שאנו מכירים, הוא יכול להיווצר מצירוף של זרע וביצית או מחלוקה של יצור (צמח, למשל) לצמח-אב וצמח חדש, או לשני צמחים חדשים. אין אפשרות אחרת. אבל זיכרו שההתהוות המותנית אינה עוסקת רק בתהליך החיים שמתחיל בהתהוות ומסתיים במוות של היצור החי, אלא גם בכל תהליך-חלקי של החיים, כמו עליית הכעס וירידתו שהזכרתי קודם. כל התהליכים ניתנים לפירוק לתהליכי משנה שגם בהם אפשר למצוא אותה חוקיות. החוקיות כאן היא שהגורם ההכרחי לכל התהוות הוא פירוק והרכבה של דברים שקדמו להתהוות הזו.
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיֶּמֶת הֵאָחֲזוּת? מַהִי הַסִּבָּה לְהֵאָחֲזוּת?' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת: 'כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת הִשְׁתּוֹקְקוּת7 – מִתְקַיֶּמֶת הֵאָחֲזוּת. הִשְׁתּוֹקְקוּת הִיא הַסִּבָּה לְהֵאָחֲזוּת.'
בניגוד לתהליכים פיזיקליים אחרים, השינויים בכל תהליכי החיים, הפירוק וההרכבה, נראים כאילו הם בונים סדר מסוים. אפשר לתאר לכל תהליך-חיים מגמה ליציבות שהתהליך חותר אליה גם כנגד הפרעות, ומגמה זו נקראת בדהרמה "השתוקקות". בדרשתו הראשונה, "הנעת גלגל הדהרמה" SN56.11, הבודהה מתאר את ההשתוקקות כסיבה העומדת בבסיס הסבל ומחלק אותה לשלוש: הִשְׁתּוֹקְקוּת לִתְשׁוּקוֹת-חוּשִׁים (כל מה שמישהו רוצה שיהיה לו או שלא יהיה לו), הִשְׁתּוֹקְקוּת-הִתְהַוּוּת (כל מה שמישהו רוצה להיות), הִשְׁתּוֹקְקוּת-חִדָּלוֹן (כל מה שמישהו רוצה שלא להיות). כאן אנו רואים שאת התהליך שבו ההשתוקקות גורמת לסבל אפשר לתאר ביתר פירוט כך: השתוקקות –> היאחזות –> התהוות –> לידה –> סבל (זקנה ומוות וכו'). את הקשר בין השתוקקות להיאחזות אפשר לשבש בכך שנסדר בתודעתנו דברים באופן שונה כך שמשהו אחר יתהווה מאשר מה שמתהווה לפי הנטייה האוטומטית שלנו. נניח שביקשתם משהו, וקיבלתם משהו אחר. אחת האפשרויות היא לחשוב: "נפלה פה טעות, לא לזה התכוונתי, אבל גם זה בסדר." בזאת שחררתם היאחזות: אמנם השתוקקתם למשהו אחר, אבל לא מוכרחים8 דווקא את זה, או לא מוכרחים את זה דווקא עכשיו. אז לא יתהווה כעס.
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיֶּמֶת הִשְׁתּוֹקְקוּת? מַהִי הַסִּבָּה לְהִשְׁתּוֹקְקוּת?' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת: 'כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת תְּחוּשָׁה9 – מִתְקַיֶּמֶת הִשְׁתּוֹקְקוּת. תְּחוּשָׁה הִיא הַסִּבָּה לְהִשְׁתּוֹקְקוּת.'
כאן אנו פוגשים שוב מכרה ותיקה שלנו ממודל חמשת המקבצים שפגשנו בחלק א' של השיעור: ה"תחושה", שהיא, אני מזכיר, לא המידע המגיע אלינו במגע הפיזי של חלק מן הגוף במשהו, וגם לא הרגשות, אלא רק תווית רגשית אוטומטית הצמודה לכל קלט של החושים: אושר, סבל, או משהו על הסקאלה ביניהם. התחושה היא נקודת החיבור החשובה ביותר בין המודל הסטטי והדינמי, כי שם נמצא הסבל שאנו מבקשים להפסיק אותו. בעצם כאן נראה כאילו אנו סובבים במעגל, כי בשרשרת תחושה –> השתוקקות –> היאחזות –> התהוות –> לידה –> סבל (זקנה ומוות וכו') תחושת הסבל נמצאת גם בהתחלה וגם בסוף, כאילו היא הסיבה לעצמה. אבל הדבר איננו כך כי כאשר אנו אומרים "תחושה" הכוונה לכל תחושה. גם תחושת אושר יכולה להניע את התהליך הגורם לסבל, ואכן כך למשל קורה כאשר מיד אחרי תחושת האושר עולים החשש והדאגה שהמגע החושי שעשה אותנו זה-עתה מאושרים, ייפסק, ייעלם, יילקח מאיתנו. ברור שכאשר זה יקרה יהיה סבל, אבל עוד לפני כן, בחשש ובדאגה שכך יקרה, כבר יש סבל.
האפשרות לנתק בין התחושה להשתוקקות מודגמת למשל בתיאורו של הבודהה כיצד הנזיר שתרגל היטב אוֹכֵל מזון מצוין, ולא משתוקק לכזה מזון גם בהמשך:
"... אָז בָּא אֵלָיו בַּעַל-בַּיִת אוֹ בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל-בַּיִת לְהַזְמִין אוֹתוֹ לַאֲרוּחָה לְמָחֳרָת. אִם רוֹצֶה הַנָּזִיר, גִ'יוַקַה, הוּא מַסְכִּים. בַּחֲלוֹף הַלַּיְלָה, בַּבֹּקֶר, הוּא מֵטִיב אֶת גְּלִימָתוֹ וּבְקַחְתּוֹ אֶת קַעֲרָתוֹ וּגְלִימָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה הוֹלֵךְ אֶל מְעוֹנוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת אוֹ בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת. בְּבוֹאוֹ הוּא יוֹשֵׁב עַל הַמּוֹשָׁב הֶעָרוּךְ לוֹ. אָז מַצִּיעַ לוֹ בַּעַל-הַבַּיִת אוֹ בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת מְזוֹן-תְּרוּמָה מְצֻיָּן. הוּא אֵינוֹ חוֹשֵׁב: 'טוֹב הַדָּבָר שֶׁבַּעַל-הַבַּיִת אוֹ בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת מַצִּיעַ לִי מְזוֹן-תְּרוּמָה מְצֻיָּן. הוֹ, לוּ יַצִּיעַ לִי בַּעַל-הַבַּיִת אוֹ בְּנוֹ שֶׁל בַּעַל-הַבַּיִת מְזוֹן-תְּרוּמָה מְצֻיָּן כְּזֶה גַּם בֶּעָתִיד!' – כָּךְ הוּא אֵינוֹ חוֹשֵׁב." ("גִ'יוַקַה" MN055)
יש להבין שטבעי הדבר לאדם שלא תרגל בנושא הספציפי וברמה מספקת, שהוא כן ישתוקק לעוד ארוחה מצוינת. אין שום תועלת בכך שתכעסו על עצמכם שאתם רוצים עוד ממשהו שהיה חוויה נעימה. יש תועלת רבה שתבינו שההשתוקקות מובילה לסבל, ושתתכננו להיפטר מהשתוקקות מסוימת שאכן נתקלתם בחוויה אישית בכך שהיא גורמת לכם סבל, קטן או גדול.
"אָז, נְזִירִים, שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי: 'כַּאֲשֶׁר מָה קַיָּם מִתְקַיֶּמֶת תְּחוּשָׁה? מַהִי הַסִּבָּה לִתְחוּשָׁה?' אָז, נְזִירִים, בִּנְתִינַת-הַדַּעַת לְעֹמֶק-הַדָּבָר הוֹפִיעָה הַהִוָּכְחוּת: 'כַּאֲשֶׁר קַיָּם מַגָּע10 – מִתְקַיֶּמֶת תְּחוּשָׁה. מַגָּע הוּא הַסִּבָּה לִתְחוּשָׁה.'
המגע החושי הוא מגע של אחד מאברי החוש של היצור החי עם אובייקט המתאים לו. התחושה עולה באופן אוטומטי עם כל מגע חושי ומלווה את הזיכרון של המגע החושי בכל פעם שהוא עולה, אבל תחושה זו אינה קבועה אלא יכולה להשתנות מרגע לרגע בכיוונה (יותר לכיוון אושר או יותר לכיוון סבל) ובעוצמתה. ברמה הגבוהה של התרגול אנו שואפים לשלוט על התחושה באופן מלא, כך שנוכל לחוש מה שמתאים לחוש בתבונה, כלומר בהרמוניה מלאה עם המציאות. גם כאן אני מזכיר: אין שום תועלת שתכעסו על עצמכם שאתם חשים הרגשה טובה או רעה במקום שהבנתם בשכל שאין בכך צורך. יש תועלת רבה שתדעו שזה מה שקורה, ושאתם עדיין מחפשים את הנקודה הנכונה לתרגל עליה ברמה שלכם בנושא מסוים. גם אם לא הצלחתם לנתק את התחושה מן המגע בנושא זה ותחושה רעה עלתה, אולי תצליחו לנתק את ההשתוקקות מן התחושה, ולא תשתוקקו להיפטר מן האובייקט החושי שלגביו עלתה ההרגשה הרעה; או תצליחו לנתק את ההיאחזות מן ההשתוקקות, ולא תרגישו "מוכרחים" להגיב לזה מיד; או תצליחו לנתק את ההתהוות מן ההיאחזות, ולא יעלה בכם כעס; או תצליחו לנתק את הלידה מן ההתהוות, והכעס שעלה לא יתבטא בדיבור רע או במעשה רע.
עד כה מניתי ששה קשרים בין שבעה מושגים. חיזרו עליהם וודאו שאתם מבינים את המושגים וזוכרים את הקשרים ביניהם, כי זה יכול לעזור לכם בהמשך דרככם כמתרגלים, כשתנסו להתבונן בתהליכים הפנימיים שלכם ולהחליט מה אפשר לעשות כך שלהבא לא יגיעו לסבל:
א. הלידה היא סיבה הכרחית לסבל. ב. ההתהוות היא סיבה הכרחית ללידה. ג. ההיאחזות היא סיבה הכרחית להתהוות. ד. ההשתוקקות היא סיבה הכרחית להיאחזות. ה. התחושה היא סיבה הכרחית להשתוקקות. ו. המגע הוא סיבה הכרחית לתחושה.
התרגולים (שאינם הנושא שלנו כאן), נשענים בעיקר על חלק זה של ההתהוות המותנית. החלק הנוסף שעליו אדבר בהמשך נוגע יותר לפיתוח ההשקפה הנכונה, ומעגן את תהליך היווצרות הסבל בתמונת העולם הכללית המועילה לשחרור.
( חלק ד' של שיעור זה – באחד המכתבים הבאים)