הדיאלקטים השונים של הדהרמה
בסוטרה "פֵּרוּשוֹ שֶׁל 'רָאוּי' " MN139 [ז] אומר הבודהה: "אֵין לְהַחֲזִיק בְּלָשׁוֹן מְקוֹמִית וְלֹא לְהִתְרַחֵק מִן הַמְּקֻבָּלוֹת." והוא נותן שם דוגמה לדבריו: במקומות מסוימים קוראים ל"קערה" בשם אחר, כמו צלחת, פנכה וכו'. כשהנזיר מגיע למקום בו משתמשים במילה מקומית כזו או אחרת, עליו להבין: "כשהנזירים כאן אומרים ביטוי זה, הם מתכוונים לדבר הזה" ולא להתעקש על המילה ה"נכונה".
הדוגמה "קערה" היא די טריוויאלית, ולא במקרה. מה זה משנה אם קוראים לדבר "קערה" או "פנכה"? אבל לפעמים אנשים נאחזים גם בדברים טריוויאליים, עושים מהם עיקרון מקודש שאין לסטות ממנו, ומפסיקים לשתף פעולה עם האנשים האיומים האלה שמחללים את כתבי הקודש.
בתקופה העתיקה לא היו שפות לאומיות עם מילונים מוסמכים ועם אקדמיות ללשון אלא רק דיאלקטים מקומיים. אנשים תקשרו בדרך הנוחה ביותר לעשות זאת – קודם כל בשפת האם, ואם זה לא הובן על ידי השומע ניסו למצוא שפה משותפת. גם כיום, באתיופיה שבה מדוברות כ-80 שפות ודיאלקטים, אנשים רבים יודעים לדבר ברמה היומיומית בחמש או שש שפות, לצרכים שונים. הבודהה עצמו דיבר את הדהרמה בדיאלקטים המקומיים ואנו רואים שבדיאלוג עם אנשים הוא נוטה להשתמש במילים שלהם עצמם, הגם שהוא נותן להם לפעמים משמעות שונה. זאת בניגוד לברהמינים של זמנו, שנאחזו בשפת הסנסקריט, שכבר אז לא היתה שפה מדוברת אלא שפה ספרותית.
הברהמינים ייחסו (ועדיין מייחסים) קדושה ואיכויות נשגבות לעצם השפה ואפילו לצלילי השפה הזו, כאשר הדוגמה המפורסמת בעניין זה היא המילה "אוֹם" שבה התחיל מעשה הבריאה. למי שמכיר את התרבות היהודית קל יהיה לזהות נטיות דומות גם בשפתנו, המכנה את עצמה "לשון הקודש" וחיה בשלום גם עם הטענה שהיא קדמה לבריאת העולם וגם עם העובדה שחז"ל שהעלו טענה זו היו מודעים לכך שהעברית משתנה: שהעברית שבה נכתבה המשנה שונה לגמרי מן העברית שבה נכתבה התורה, וכוללת ביטויים ארמיים, פרסיים, יווניים ולטיניים רבים.
אם נחזור אל הבודהה, ממה שציטטתי בפתיחה אפשר היה לחשוב שהוא באמת לא מייחס חשיבות למילים, אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת. גם אם הביטוי אינו חשוב כל כך, המשמעות שהביטוי נושא יכולה להיות קריטית להעברת המסר של הדהרמה, ושינוי קל בביטוי יכול להיתפס במשמעות שונה או אף הפוכה לכוונה המקורית. דוגמה לכך אפשר לקרות בסוטרה "קַנַּקַטְּהַלַה" MN090, שם הבודהה אומר שדבריו 'אֵין פָּרוּשׁ אוֹ בְּרַהְמִין אֲשֶׁר בְּבַת-אַחַת יֵדַע הַכֹּל, יְגַלֶּה הַכֹּל. אֵין זֶה בְּגֶדֶר הָאֶפְשָׁר.' סורסו על ידי מי שציטטו אותם באופן חופשי, ולמעשה השמיטו את ה"בבת-אחת".
חשיבות הביטוי המדוייק נזכרת גם בסוף הסוטרה "תְּפִיסָה" AN11.07, שם אננדה שואל את הבודהה שאלה ולאחר שקיבל תשובה הולך אל סריפוטה ומקבל ממנו תשובה זהה. הוא מביע את התפעלותו מכך: "זֶה עַתָּה, חָבֵר, הָלַכְתִּי אֶל הַנַּעֲלֶה וְשָׁאַלְתִּי בְּעִנְיָן זֶה. הַנַּעֲלֶה עָנָה לִי בְּאוֹתָן הֲבָרוֹת, בְּאוֹתָן מִלִּים, בְּאוֹתָם בִּטּוּיִים, אוֹתָהּ תְּשׁוּבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַנִּכְבָּד סָרִיפּוּטַּה. מַפְלִיא, חָבֵר, בִּלְתִּי-רָגִיל, חָבֵר, אֵיךְ הַמַּשְׁמָעוּת וְהַבִּטּוּי שֶׁל הַמּוֹרֶה מַתְאִימִים וּמִתְחַבְּרִים לְשֶׁל הַתַּלְמִיד, לֹא מִתְנַגְּחִים, כְּלוֹמַר: לְגַבֵּי הַמַּצָּב הָרָם בְּיוֹתֵר."
מתי, אם כך, הביטוי המדוייק חשוב, ומתי איננו חשוב?
בקריאה של הסוטרות בקנון הפאלי אנו מוצאים שהן עברו עריכה מדוקדקת, כך שנושאים מסויימים (לדוגמה: ארבע הג'הנות וארבעת הבסיסים שמעבר להן) מופיעים פעמים רבות באותן מילים, באותם ביטויים, ולעולם לא במילים שונות, או בביטויים דומים. נושאים אחרים נראים כאילו עברו עריכה מחמירה פחות (לדוגמה: תיאור הסבל), כאשר יש ווריאציות מעטות בין הביטויים, ונושאים אחדים (לדוגמה: זיהומי התודעה) מופיעים כאילו ללא כל עריכה, כאשר כמעט "כל הביטויים כשרים", ובהזדמנויות שונות אותו נושא מוצג בביטויים שונים מעט, שונים בבירור, ושונים לחלוטין.
החלק של העריכה המדוקדקת מעיד שהדבר אפשרי. העורכים מוכיחים בזאת את יכלתם להשיג אחידות רבה מאוד בטקסטים בהיקף ענקי, עשרות אלפי סוטרות במספר קבצים שכל אחד מהם מסודר באופן שונה מאוד מן האחרים. אני מבין מכך שאין זה מקרה שנושאים אחרים לא עברו טיפול דומה, ושיש סיבות מאחורי ההקפדה על הדיוק במקרים מסויימים ולשימוש החופשי במילים בנושאים אחרים. ואולם, אין לנו עדות של הטקסט עצמו באשר למהות הסיבות הללו, ואנו יכולים רק לשער.
מתי, באופן כללי, יש יתרון לשפה מדוייקת, מתי אין צורך בכך, ומתי יש אפילו יתרון לשפה מעורפלת? אנו משתמשים בשפה מדוייקת ככל האפשר במדעים המדוייקים, והמתמטיקה היא השפה המדוייקת ביותר שברשותנו. היא בנויה על הגדרות, והיתרון בכך הוא שכל המתמטיקאים מבינים זה את דברי חברו, ואין מקום לפרשנות אישית. אם יש פרשנות אישית בין מתמטיקאים, הרי שמדובר בפילוסופיה של המתמטיקה, לא במתמטיקה. לעומת זאת באומנות יש יתרון גדול לעירפול. היוצר מתכוון לחולל בעזרת היצירה רגשות בקהל הצופים ו/או המאזינים. חשוב לו יותר שהרגשות ישאירו רושם על הקהל, מאשר שיהיו זהים בדיוק לשלו, ועל כן הוא משתמש בשפה אישית, או לפחות בדיאלקט אישי, ומשאיר לקהל אפשרות רחבה מאוד לפרשנות אישית, מה שבין מתמטיקאים היה נדחה על הסף כ"לא מוגדר היטב".
הדהרמה, במובן התורה המתארת את המציאות ואיך להתנהג בה, אינה יכולה להיות מנוסחת במילים מדוייקות, בשפה מתמטית, שתגדיר את המציאות כפי שהיא, אחת ולתמיד. זאת, מפני שהמציאות אינה ניתנת להגדרה. המציאות כפי שהיא הינה מעבר למילים ולשפה בכלל. לכן, מה שהדהרמה עושה הוא לתאר דרך, הגיונית ככל האפשר מן התעתוע, ההבנה השגויה של המציאות, אל התבונה העליונה הרואה את המציאות כפי שהיא. דרך זו כולה הינה בתחום המילים והמושגים. הדרך הזו מתחילה מן האדם המבין שפה, אבל הוא מנוהל על ידי רגשות ומושגים שהשפה שלו רוויה בהם, ומוליכה בהדרגה אדם זה למצב פחות מרוגש ויותר רגוע. כפי שהבודהה אומר לאופאלי בסוטרה "תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה" AN07.83: "... וְאוֹתוֹ דָּבָר, אוּפַּלִי, לְגַבָּיו תֵּדַע: 'דָּבָר זֶה מוֹלִיךְ לָאֲדִישׁוּת כְּלָלִית, לִדְעִיכָה, לַחֲדִילָה, לְהַשְׁקָטָה, לִידִיעָה יְשִׁירָה, לְהִתְעוֹרְרוּת, לְנִירְוָאנַה', אַחַת עָלֶיךָ לִזְכֹּר: 'זוֹ הִיא הַדְהַרְמָה, זוֹ הִיא הָוִינַיַה, זוֹ הִיא תּוֹרַת-הַמּוֹרֶה'." מגמת ההשקטה של הדהרמה מובילה ל"ידיעה ישירה" ולהתעוררות אל המציאות, במקום לידיעה מושגית המבוטאת בהכרח במילים.
הבודהה משתמש בהיגיון פילוסופי כאחד הכלים שלו, אבל הבסיס הוא הצד הרגשי – ההנחה שהשומעים אותו רוצים באושר וסולדים מסבל. כך הוא אמנם בונה מודלים הגיוניים וטוען טיעונים הגיוניים, אבל אלו מושתתים על התקווה לחיים טובים בעתיד ועל הפחד מתוצאות רעות בעתיד.
כבר בפתיחה ציינתי שהבודהה ער לשונוּת הלשונית הקיימת בין שומעיו, ובאותו אופן הוא ער גם להבדלי המעמדות ביניהם, דבר הבולט בתרבות הברהמינית אבל קיים בכל תרבות אנושית מפותחת. כך הוא אומר שהוא מדבר עם ברהמינים כברהמין ועם לוחמים כלוחם ועם בעלי-בתים כבעל בית. למעשה, הבודהה מנסה להשתמש בשיחות מסויימות גם באותו אוצר מילים ועולם מושגים שבו משתמש בר-השיח שלו, בין אם זהו נזיר מתלמידיו ובין אם זהו נודד בן כת אחרת או בעל בית. לפעמים הדבר יוצר סיטואציות משעשעות, כמו בסוטרה "קֶסִי" AN04.111, בה, בעקבות דברי קסי מאלף הסוסים כי הוא הורג סוס שאי אפשר לאלף אותו, אומר הבודהה כי הוא "הורג" נזיר שאי אפשר לחנך אותו.
לפעמים השימוש הפתאומי של הבודהה באוצר מילים שלקוח מעולם של מישהו אחר מבלבל את התלמידים: בסוטרה "כַּדּוּר הַדְּבַשׁ" MN018 מופתעים התלמידים לשמוע שתורתו של הבודהה היא תורה "שֶׁבָּהּ לֹא מִתְנַגְּחִים עִם מִישֶׁהוּ בָּעוֹלָם, עִם אֵלָיו, הַמָארַה וְהַבְּרָהְמַה, בְּדוֹר זֶה שֶׁל פְּרוּשִׁים וּבְרַהְמִינִים, אֵלִים וּבְנֵי אָדָם;" ואשר בה "תְּפִיסוֹת אֵינָן עוֹלוֹת בְּזִכְרוֹנוֹ שֶׁל בְּרַהְמִין הַחַי כְּשֶׁפָּרַק מֵעָלָיו אֶת הַתְּשׁוּקָה, לְלֹא בִּלְבּוּל, חֲסַר דְּאָגָה, בְּלִי הִשְׁתּוֹקְקוּת הִתְהַוּוּת וְחִדָּלוֹן." הם לא שמעו תאורים כאלה מעולם! (וגם לא אחר כך) אבל זוהי אותה דהרמה, רק שהיא מתאימה במושגיה למתרחש בתודעתו המבולבלת, המודאגת והמשתוקקת של דַנְדַפָּנִי בֶּן הַסָקְּיַה שעל הפגישה איתו מספר הבודהה.
לסיכום: מטקסט הסוטרות בקנון הפאלי עולה שהבודהה מנסה להיות מאוד גמיש בשפתו ולהתאימה לשומעים, אך יש לגמישות המושגים גבולות נוקשים שמעבר להם קיימת הסכנה של סילוף המשמעות שהדהרמה מכוונת אליה. אפשר להשתמש כאן במשל רועה הבקר בחודש האחרון של העונה החמה ("שְׁנֵי סוּגֵי מַחְשָׁבָה" MN019): הרועה אינו צריך לשים לב מה בדיוק אוכלות הפרות, כל עוד הן נשארות בשדה הטוב למרעה.
מתוך ערנות להבדלים האינדיבידואליים בין תלמידיו השונים, הבודהה לא רק מתנסח לפעמים במושגים שונים אלא גם מתווה מסלולים שונים בתוך הדרך. שני המסלולים העיקריים שהוא מזכיר מסתיימים שניהם בשחרור, בנירוואנה, אשר רק היא המטרה היחידה. אבל אחד מהם נקרא "שחרור באמצעות התבונה" והשני נקרא "שחרור בשתי דרכים". לימדתי אודות שני המסלולים הללו באמצעות הסוטרה "קִיטָגִירִי" MN070, בפעם האחרונה בקבוצה של ימי רביעי ב-17.5.2023- ואפשר להאזין להקלטה מדקה 12:50. ההבדל בין האנשים בשני המסלולים – אומר הבודהה לאננדה בסיום הסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה לְמָלוּנקְיַפּוּטַּה" MN064 – ".כָּךְ הַדָּבָר, אָנַנדַה, מֵהֶבְדֵּל הַיְּכוֹלוֹת בֵּינֵיהֶם, אֲנִי אוֹמֵר." כלומר – לאנשים שונים יש חוזקות שונות ובעקבות זה גם נטיות שונות, ועל כן הם יגיעו לנירוואנה בדרכים שונות.
אני חושב שאפשר לתאר, באופן כללי, את שתי הדרכים הללו כ"המסלול הרציונלי" וכ"המסלול המיסטי1", וזאת למרות שבשני המסלולים יש בהכרח אלמנטים מיסטיים ואלמנטים רציונליים.
אני מכנה את מה שאני מלמד "שחרור בדרך התבונה". לא מפני שאני חושב שמשהו פסול במסלול המיסטי, פשוט אני לא הלכתי בו ואינני סבור שראוי להיות מורה דרך בדרך שלא הלכת בה. מלבד זאת שהדרך הרציונלית לגמרי מתאימה לי, אני גם חושב שבאופן כללי אנשי התרבות המערבית רוצים דרך מוסברת באופן הגיוני, עם מושגים מוגדרים או לפחות מוסברים היטב ועם קשרים ברורים בין המושגים האלו.
בשיחה הקודמת ששלחתי, תרגום שיחתו של אג'אהן סומדהו "לסובייקט הטהור אין שֵׁם", אומר אג'אהן סומדהו: "גם היה קל לאנשים כמוני להבין באופן שגוי את התאילנדים. למערביים יש מין התנשאות תרבותית שיכולה להביט בהם ולומר 'טוב, הם מאמינים בכל הדברים האלה, והם כאלה טיפוסים של אמונה', בעוד שאנו נחשיב את עצמנו יותר ביקורתיים – טיפוסים של תבונה יותר מאשר של אמונה – ובקלות להבין באופן שגוי את האנשים שאנו חיים אתם במנזר תאילנדי." אבל גם אם כדבריו הגישה המתנשאת הזו פשטנית ושגוייה בעליל, יש הבדלים גדולים בין הגישה לבודהיזם בתאילנד ובארצות סמוכות לה לבין הגישה לבודהיזם במערב. ההבדלים נובעים, לדעתי, מן התרבות שממנה מתבוננים בבודהיזם לראשונה. התאילנדים, לפני היותם בודהיסטים, היו בעלי אמונות אנימיסטיות, ובעיקר אמונה בקיומם של רוחות-נפטרים ויצורים בלתי נראים אחרים המסתובבים בעולמנו, וגם בעלי אמונות באלים ההודיים שחדרו לאיזור עוד לפני שהתאילנדים הגיעו למה שהיום היא תאילנד. ברחובות תאילנד ניתן לראות, בעיקר בצמוד לבתי עסק גדולים, מקדשים קטנים לאינדרה (המזוהה גם עם סקה אדון האלים) וגם אלים אחרים שבוודאי אי אפשר לזהות אותם עם המסופר בסוטרות, כמו האל גֶנֶשַה בעל ראש הפיל. הבודהיזם הרי אינו יוצא למאבק באמונות כל שהן, וכך היפנים יכולים להיות גם מאמיני שינטו וגם בודהיסטים, הסינים יכולים להיות מאמיני אלים סיניים וגם בודהיסטים, וכן הלאה. בכל מקרה, גם במנזרים בודהיסטיים בארצות בודהיסטיות אין להימנע מהרושם שאמונות קדם-בודהיסטיות ותרבות מקומית השפיעו על התפיסות הבודהיסטיות בארצות אלו. השפעות אלו, כמובן, אינן רציונליות, והדבר גורם לכך שהגישה המיסטית לבודהיזם זוכה לתמיכה ולתפוצה גדולה יותר.
אג'אהן מַן, מייסד זרם נזירי היער, דיבר הרבה על מפגשים עם רוחות, וסיפר על גילגוליו הקודמים. חלק מתלמידיו סיפרו אף הם על מפגשים עם דֶווֹת ועל כוחות רוחניים שרכשו בתרגול. חלק אחר מתלמידיו נמנעו מכך לחלוטין. הדבר מתאים לגמרי למה שאנו רואים בסוטרות, אצל תלמידי הבודהה: מהה מוגאלנה, אחד מזוג תלמידיו הבכירים, כמעט אינו אומר מילה רציונלית אחת בכל הסוטרות: הוא תמיד רואה דברים שאחרים אינם רואים, יודע דברים שאחרים אינם יודעים, נפגש עם הבודהה פגישות מרחוק (לפני עידן הטלפון והזום), עולה לעולמות האלים ומנסה לחנך אותם, וכן הלאה. לעומתו, חברו מנוער של מוגלאנה, סריפוטה, המכונה גם "התלמיד שהוא כמו המורה", איננו אומר אף מילה לא רציונלית בסוטרות, אינו יודע, וכאילו מתעלם בכוונה, ממה שאחרים אינם יודעים; הקשר שלו עם הבודהה נעשה תמיד באופן הפיזי הרגיל, והוא אפילו אינו מזכיר את האלים בדבריו. זאת על אף שהבודהה מעיד עליו ("דֶרֶךְ הִלּוּכוֹ" MN111) שהוא עבר בשבועיים את המסלול של "שיחרור בשתי דרכים". ועם ההבדלים הללו, שני התלמידים האלו מביעים רק הערכה אחד ליכולותיו של חברו, ושמחים זה בהשגיו של זה. תלמידים אחרים הנזכרים בסוטרות אינם בולטים כל כך לצד הרציונלי או לצד המיסטי, אבל אפשר לראות גם ביניהם נטיות לכאן ולכאן וסגנון אישי לכל אחד מהם.
מן העובדה שגישות שונות אלו חיות בשלום ובהרמוניה זו עם זו בסוטרות, אנו מבינים שבמידה מסויימת הן משלימות זו את זו. הבודהה עצמו עובר במהירות בין טיעונים רציונליים ובין מעשי כוח רוחני (לדוגמה: הופעתו של הַיַקְהַה וַגִ'ירַפָּנִי ב"הַדְּרָשָׁה הַקְּטַנָּה לְסַצַּ'קַה" MN035) כפי שבעל מלאכה מיומן מחליף כלי עבודה תוך ביצוע משימה מורכבת. אפשר לומר ששום גישה אנושית אינה פסולה לגמרי אם יודעים כיצד להשתמש בה על פי הדהרמה, אבל גם שום גישה אנושית אינה יעילה באופן בלעדי למטרתה של הדהרמה. אפילו אמצעי אומנותי כגון שירה, המשתמשת לעיתים בביטויים מעורפלים ומכפיפה לעיתים את בחירת המילים למקצב השירי, לאילטרציות ולמשחקי מילים, היא אחד הכלים החשובים בסוטרות. ומצד שני הגישה הרציונלית המדעית, הפוסלת, באופן תיאורטי, כל ידע סובייקטיבי שאיננו ניתן לבדיקה, אינה יכולה לשמש בלעדית לשיחרור מסבל כי הסבל עצמו הוא סובייקטיבי ואיננו ניתן למדידה או לבדיקה חיצונית.
אם אנו לוקחים עכשיו צעד אחורה ובוחנים את הדברים שאמרתי פה עד כה, נראה שאני מנסה להסביר מיסטיקה באופן רציונלי. באופן אישי, רציונליות היא נקודת המבט שבחרתי עוד מגיל צעיר מאוד לראות דרכה את העולם. לכן היה לי קשה בתחילה להבין את הקטעים בסוטרות שהינם לא רציונליים בעליל, ופשוט החלטתי להניח אותם הצידה עד שאבין. אבל באמצעות התרגול הגעתי די מהר, שלא מרצון, לחוויות שניתן לתאר אותן רק כחוויות מיסטיות: משהו שאני חוויתי והיה ברור שרק אני חווה אותו והסובבים אותי אינם מודעים לו. הייתי חייב, מתוך הנטייה האישית שלי להסברים רציונליים, להסביר את התופעה הזו לעצמי, ואפשר לומר שהעיון המדוקדק בסוטרות עזר לי הרבה ביישוב הדבר.
הדוגמה הטובה ביותר לכך שמיסטיקה ורציונליות הנם בסך הכל סוגים שונים של מערכות כלים שיש לדעת להשתמש בהם בתבונה, נמצאת לדעתי בסוטרה "אַנוּרוּדְּהַ" MN127. לימדתי אותה בפעם האחרונה בקבוצה של ימי רביעי ב-29.11.2023, ואפשר להאזין להקלטה. שם עושה הנזיר אנורודה שימוש בשפה מיסטית-סימבולית, כאשר האלים שהוא מדבר עליהם מסמלים, במישור הרציונלי, את הנזירים המתרגלים באופנים שונים זה מזה את תרגול ארבעת הברהמה-ויהארה. ועדיין, במישור המיסטי-סימבולי אפשר לומר, כפי שעונה אנורודה לנזיר אחר בסוף הסוטרה, שהוא עצמו היה בעבר בין אלים אלו שהוא מספר עליהם, ושוחח איתם. לשאול שאלה כגון "האם באמת – הַבּוֹדְהִיסַטְוַוה שֶׁזֶּה-עַתָּה נוֹלַד, בְּהִתְיַצְּבוֹ בְּרַגְלָיו עַל הָאָרֶץ, הָלַךְ שִׁבְעָה צְעָדִים וּפָנָיו צָפוֹנָה. תַּחַת חֻפָּה לְבָנָה מוּנֶפֶת הִשְׁקִיף לְכָל הַכִּוּוּנִים וּבְאַדְנוּת אָמַר אֶת דְּבָרוֹ: 'עֶלְיוֹן אֲנִי בָּעוֹלָם, בְּכוֹר אֲנִי בָּעוֹלָם, הַטּוֹב בְּיוֹתֵר אֲנִי בָּעוֹלָם. זוֹ לֵדָתִי הָאַחֲרוֹנָה, לֹא תִּהְיֶה עוֹד לֵדָה-מֵחָדָשׁ'2?" – משול למישהו המבקש הקלטה או לפחות שני עדים לדברי הנחש לאשה בגן העדן. (בראשית, פרק ג')
המחשבה לכתוב דברים אלו על "הדיאלקטים השונים של הדהרמה" עלתה מתוך כמה משפטים שכתב לי צח במייל בתגובה לשיעור מס. 8: " בתרגום של השיחה של קובה אג'הן חשבתי כמה נפלא שהדברים האלו הגיעו אליי בתיווך הזה. גם אם הייתי קורא את זה בעברית לא הייתי מבין את כל השמות וההתייחסויות הנהוגות במסורת, אבל גם אם הייתי מקבל את ההסברים הטכניים הייתי מתנגד מתוך בורות לולא התיווך של המורה בהערות וההסברים מניחי הדעת." ואכן, עולם המושגים של ה"קובה אג'אהן" התאילנדיים עשוי להיות מוזר לפעמים לאזניים מערביות ויש להסביר אותו במונחים שיתקבלו באזניים אלו.
גם אני, כשתרגמתי את דבריו של אג'אהן סומדהו (שיעור מס. 10) הרגשתי שיש צורך להעיר על התנגדות שעלתה בי תוך כדי קריאה: בהערה 11 כתבתי: "אני לא הייתי משתמש מחוץ למסגרת הפיזיקה במושג 'אנרגיה' המופיע גם בהמשך מספר פעמים, אבל אני מבין אותה במאמר זה כמחליפה את המילה 'דחף'." מתוך הגישה הרציונלית שלי המנסה להשתמש במושגים מוגדרים היטב, אני עדיין חושב שכאשר אנשים משתמשים במילה "אנרגיה" (שהיא בסך הכל היכולת לעשות עבודה) בעניינים רוחניים, הם מערפלים את העניין ולא מבהירים אותו. בביטוי של אג'אהן סומהדו "אנרגיות מיניות", למשל – על מה מדובר? על היכולת לקיים פעילות מינית? וודאי שלא. אבל אני מבין ש"אנרגיה" היא רק מילה בדיאלקט של אג'אהן סומדהו, ואם אתרגם אותה לשפתי ואקרא "דחף", (ובאנגלית Impulse, שהוא נטייה בלתי מחושבת לעשות משהו) הכל יבוא על מקומו בשלום.
שתי הדוגמאות לעיל הן עדיין מתוך התחום הקרוב יחסית, של נזירי היער של צפון מזרח תאילנד. ככל שאנו מתרחקים הדיאלקטים של הדהרמה משתנים, בהיותם תחת השפעות מקומיות שונות לגמרי, השפעות יפניות, סיניות או טיבטיות. כדאי להיזהר ולא לערבב מושגים של אסכולות שונות. במידת הצורך אפשר למצוא את המכנים המשותפים להן ולתרגם את המושגים שאינם נראים משותפים, כך שאפשר יהיה לזהות את הקירבה. ללא תרגום כזה, אלא בשימוש חסר אבחנה במושגים מדיאלקטים רחוקים של הדהרמה, אפשר להגיע רק לבלבול גמור.
אני מוצא כמעט בכל שיחת דהרמה מושגים, משפטים ורעיונות שנראים לי באופן שראיתי תחילה חלק מן התשובות של "קובה אג'אהן" וחלקים בשיחה של אג'אהן סומדו: מערפלים ולא מבהירים. אבל אם יש לי אמון במורה ואני מעריך שאין כוונתו להתחבא או להחביא משהו מאחורי מסך ערפל, אני משתדל לתרגם לעצמי את דבריו לנוסח שנראה לי ברור ומוגדר יותר. לא תמיד החלפת מילה אחת במילה אחרת, כמו בדוגמה לעיל, מספיקה; לפעמים צריך ללמוד את דיאלקט-הדהרמה של הדובר מתוך אוסף שלם של שיחות. לכן אינני מרבה לתרגם שיחות דהרמה ואני מעדיף להשקיע את המאמץ בתרגום וביאור הסוטרות בדרך רציונלית. ושוב: לא מפני שזהו הדיאלקט "הנכון", אלא משום שזו השפה שבה אני חושב ומדבר.