הקארמה שלימד הבודהה חלק ב'

הקארמה שלימד הבודהה

– חלק שני –

ו.

עד כה הסברתי מהו חוק הקארמה ומדוע הבודהה מלמד אותו. הבנו מן הסוטרות שחוק זה, כפי שהבודהה מסביר אותו, כולל את ההנחה שבתום חייו של יצור חי, יצור חי אחר נולד כתוצאה מן הקארמה שנשארה, ומעשיו של היצור החי החדש ממשיכים את הקארמה. אבל מה בעצם עובר מלידה ללידה?

המושג "נשמה" כפי שהוא מוכר ביהדות ובנצרות אינו קיים בדהרמה. מושג זה מדבר על משהו שמתקיים גם במנותק מן הגוף, ועתיד להישאר בקביעות (לנצח?) בגן עדן או בגיהינום. אמונות אחרות, שהיו מקובלות גם בסביבת הבודהה, הן שהנשמה הנצחית עוברת מגוף לגוף, כמו מישהו שמחליף דירה. הבודהה, לעומת זאת אינו מכיר במושג קבוע כזה אפילו לאורך חייו של יצור חי אחד. המודל שלו מדבר על גוף העשוי מחומר ואנרגיה (ארבעת הישים הגדולים: אדמה, מים, אוויר וחום) שמשתנה כל רגע עם חילוף החומרים. גוף זה הפועל יחד עם "תודעה", שאני מגדיר לצורך הדיון "אופן הפעולה של היצור החי", הוא היצור החי שאנו מבדילים מיצור חי אחר או מצבר חומרים שאינו חי. התודעה גם היא משתנה מרגע לרגע, וכשהיא נראית בתבונה היא כאוסף של תודעות המפעילות זו את זו בשרשרת. ההמשכיות הזו נמשכת לאורך כל חייו של יצור חי, והיא נקטעת עם מותו. התודעה אינה עוברת מלידה ללידה, אומר הבודהה בפירוש, למשל בסוטרה "הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה עַל הֶרֶס הַהִשְׁתּוֹקְקוּת" MN038, אך הוא אינו מדבר שם על משהו שכן עובר. אין משהו שנמצא כחלק מיצור אחד מלידתו, ואחר מותו עובר ליצור אחר. הבודהה מדבר על שרשרת של דברים שגורמים זה לזה, מה שנקרא "ההתהוות המותנית". לצורך הסבר חוק הקארמה מבלי לפתוח כאן את הנושא הנרחב מאוד של ההתהוות המותנית, אני יכול לומר שמה שעובר מלידה ללידה הוא ההתחשבנות שיש בין יצור חי לכל יצורי-החיים האחרים. כל מעשה מכוון שעושה יצור חי ליצור אחר, לטוב או לרע, יוצא מרשותו של העושה ומשפיע באופן זה או אחר, בזמן זה או אחר, על התנהגותם של יצורים אחרים. ההתחשבנות הזו אינה מסתיימת במותו של יצור חי, אלא משתתפת ביצירת התנאים ללידת יצור חי חדש, וממשיכה ביחס ליצור החי החדש ובהתאם למעשיו. במודל ההתהוות המותנית זה מתואר כך: "התעתוע" (Avijjā), שהוא התודעה המזוהמת של יצור חי, הוא סיבה ל"מושגים" (saṅkhārā) שהם תוצאתו, המוצר שלו. הם הסימנים שמשאיר בעולם כל מעשה מכוון. "המושגים" האלה, בתורם, הם סיבה ל"תודעה" (viññāṇa) של יצור חי חדש; הם מעצבים אותו ואת תנאי חייו הראשוניים.

התחשבנות כזו יכולה לעבור מאישיות אחת לשנייה, בדומה לירושה שגם היא התחשבנות של זכות וחובה עם העולם, העוברת מן המוריש ליורש. "כָּךְ, פּוּנַּה, יֵשׁוּת מוֹפִיעָה-מֵחָדָשׁ מִיֵּשׁוּת; כְּפִי מַעֲשֶׂיהָ כָּךְ הוֹפָעָתָהּ-מֵחָדָשׁ, בְּהוֹפִיעָה-מֵחָדָשׁ תְּחוּשׁוֹת נוֹגְעוֹת בָּהּ. מִכָּאן – 'הַחַיִּים הֵם יוֹרְשֵׁי הַקָארְמָה' אֲנִי אוֹמֵר", אומר הבודהה בסוטרה "חַקְיַן-הַכֶּלֶב" MN057. ואת רעיון הירושה הזה הוא מציע שכל אחד מתלמידיו, אשה או איש, יושב/ת בית או נזיר/ה, ישנן לעיתים קרובות כאחד מחמשת ה"מַצָּבִים לְהִתְבּוֹנְנוּת תְּכוּפָה" AN05.57 [ה]: " 'הַמַּעֲשֶׂה הוּא שֶׁלִּי, הַמַּעֲשֶׂה יְרֻשָּׁתִי, הַמַּעֲשֶׂה מוֹצָאִי, הַמַּעֲשֶׂה הוּא מִשְׁפַּחְתִּי, הַמַּעֲשֶׂה מְקוֹם מִקְלָטִי. כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁאֶעֱשֶׂה, לְטוֹב אוֹ לְרַע, הוּא יִהְיֶה יְרֻשָּׁתִי.1' בָּזֹאת עַל אִשָּׁה וָאִישׁ, יוֹשְׁבֵי-בַּיִת אוֹ עוֹזְבֵי-בַּיִת, לְהִתְבּוֹנֵן תְּכוּפוֹת." [בפסקה זו, מה שתרגמתי "מעשה" הוא המילה kamma].

ז.

כפי שהסברתי לעיל, איננו יכולים לחשב את תוצאתו של מעשה. ואולם במקומות אחדים הבודהה מדבר על גורמים הניתנים לידיעה, המשפיעים, לחיוב או לשלילה, על תוצאת המעשה יחסית למקרה של אדם אחר שעשה את אותו מעשה.

ז.1דוגמה להשפעת יעד המעשה: בסוטרה "פֵּרוּשׁ הַתִּקְרֹבֶת" MN142 מביאה אמו המאמצת של הבודהה לבודהה גלימות שטוותה וארגה במו ידיה. הוא מנחה אותה לתת אותן לסנגהה כולה. היא אינה מבינה הנחיה זו ומצטערת, ואננדה פונה אל הבודהה ומבקש הסבר. בתגובה נותן הבודהה דרשה שבה הוא מדרג את פרי הנתינה לפי המקבל: הנותן נתינה לחיה יקבל גמול פי מאה, הנותן לאיש-ההמון הבלתי מוסרי יקבל פי אלף, הנותן לאיש-ההמון המוסרי יקבל פי מאה אלף, הנותן לאדם (שאינו תלמיד הבודהה כלל) המשוחרר מתאווה לתשוקות חושים יקבל פי מאה מיליון, ויותר מכך למתרגל לכניסה לזרם (שהינו תלמיד הבודהה) וכך בהמשך, יותר ויותר למתרגלים ברמות הגבוהות יותר, עד לבודהה עצמו. יותר אפילו מן הנתינה לבודהה היא הנתינה לחלק מן הסנגהה והנתינה הגדולה ביותר היא לסנגהה כולה. מה שאנו מבינים מכל זה הוא שככל שיעד הנתינה קרוב יותר לנירוואנה גמולו של הנותן גדול יותר, ושנתינה לרבים גדולה מנתינה ליחיד מתוך אותם רבים. רעיון זה מופיע הרבה בסוטרות כמכוון להמריץ את הנזירים להתקדם בתרגול, כי בכך הם יגדילו את גמולם של התומכים בהם, ויחזירו להם טובה תחת טובה באופן הנדיב ביותר.

ז.2דוגמה להשפעת מעשים אחרים: בסוטרה "גּוּשׁ מֶלַח" AN03.100 בהמשך למה שצוטט לעיל בפרק ד. אומר הבודהה:

יֵשׁ, נְזִירִים, אָדָם אֶחָד שֶׁאֲפִלּוּ מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ שֶׁעָשָׂה מוֹלִיךְ אוֹתוֹ לַתֹּפֶת. יֵשׁ גַּם אָדָם אֶחָד הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ שֶׁיָּבִיא לִתְחוּשָׁה [תחושת סבל, במקרה זה של מעשה רע] בְּחַיִּים אֵלּוּ, [ככל שהתוצאה מגיעה ומסתיימת מוקדם יותר, כך היא קלה יותר ] וְלָרֹב אַף אֵינוֹ נִרְאֶה [התוצאה זעירה כל כך שאינה מורגשת].

"אֵיךְ הוּא, נְזִירִים, אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאֲפִלּוּ מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ שֶׁעָשָׂה מוֹלִיךְ אוֹתוֹ לַתֹּפֶת? כָּךְ, נְזִירִים, אָדָם אֶחָד אֵינוֹ מְפֻתָּח בְּגוּפוֹ [במעשי גופו] , אֵינוֹ מְפֻתָּח בְּמוּסָרִיּוּתוֹ, אֵינוֹ מְפֻתָּח בְּתוֹדַעֲתוֹ, אֵינוֹ מְפֻתָּח בִּתְבוּנָתוֹ. הוּא מֻגְבָּל, קְטַן-רוּחַ ["אדם קטן" המתעסק בקטנות], חַי בְּסֵּבֶל זָנִיחַ [ולכן סובל מכל דבר קטן] . כָּזֶה הוּא, נְזִירִים, הָאָדָם הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ, וְהוּא מוֹלִיךְ אוֹתוֹ לַתֹּפֶת.

"אֵיךְ הוּא, נְזִירִים, אוֹתוֹ אָדָם הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ שֶׁיָּבִיא לִתְחוּשָׁה בְּחַיִּים אֵלּוּ, וְלָרֹב אַף אֵינוֹ נִרְאֶה? כָּךְ, נְזִירִים, אָדָם אֶחָד הִנּוֹ מְפֻתָּח בְּגוּפוֹ, מְפֻתָּח בְּמוּסָרִיּוּתוֹ, מְפֻתָּח בְּתוֹדַעֲתוֹ, מְפֻתָּח בִּתְבוּנָתוֹ. הוּא אֵינוֹ מֻגְבָּל, גְּדוֹל-רוּחַ [עושה מעשים רבים וגדולים], חַי בְּאֹפֶן פָּתוּחַ [אדם פעיל מצד אחד וסובלני מצד שני ולכן אינו מוטרד מקטנות]. כָּזֶה הוּא, נְזִירִים, הָאָדָם הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה רַע זָעִיר בְּגָדְלוֹ, וְהוּא מֻרְגָּשׁ בְּחַיִּים אֵלּוּ וְלָרֹב אַף אֵינוֹ נִרְאֶה.

והמשל המרכזי לזה הוא משל גוש מלח (אחיד בגדלו) שאם שמים אותו בכלי מים קטן הוא ממליח אותם ופוסל אותם לשתייה, אבל אם שמים אותו במי הגנגס הוא אמנם ממליח אותם, אנו בטוחים בכך, אך השפעה זו זניחה ובלתי מורגשת.

כך אותו מעשה שנעשה בסביבת-מעשים אחת תוצאתו ארוכה וקשה, ואם נעשה בסביבת-מעשים אחרת תוצאתו קצרה וזניחה.

מסקנה נוספת שאינה מפורשת בסוטרה אך היא מעניינת כשלעצמה, היא שאמנם אי אפשר למחוק קארמה רעה שנעשתה ותוצאתה תגיע ללא ספק בעתיד, אבל אם אדם טורח ועושה הרבה מעשים גדולים וטובים, הוא "מדלל לגמרי" את המעשים הרעים הקטנים שעשה.

ז.3דוגמה להשפעת הכוונה: בסוטרה "פְּרִי הַנְּתִינָה הַגָּדוֹל" AN07.52 שואל סריפוטה את הבודהה, בשמם של אנשי צ'מפה (שכנראה מתביישים לדבר ישירות עם הבודהה), האם יתכן שנתינה מסוימת, אחידה, תישא פרי גדול לאדם אחד ופרי קטן לאדם אחר. בתשובה מדרג הבודהה שבע דרגות של נתינה לפי הכוונה: 1. הנותן ממניעים אנוכיים לגמרי, כשהוא מצפה "שהקארמה תגמול לו", אכן יקבל גמול אבל הוא יהיה קטן יותר מגמולו של 2. הנותן "כי טוב לתת". זה נעשה עדיין ממניעים אנוכיים של ההרגשה הטובה, אבל אין מדובר בסחר-מכר. 3. גמול גדול מזה יהיה לנותן "כי זו מסורת משפחתית"; כאן זו לא רק אנוכיות אלא גם מחשבה על המשפחה. 4. גמול גדול מזה יהיה לנותן "כי לי יש ולהם אין", וזה כבר לא אנוכיות אלא מחשבה על הזולת. 5. גמול גדול יותר יהיה לנותן כחיקוי לברהמינים כותבי הוודות שגם הם עשו כך, כי זה נעשה בניסיון להתחבר למורים רוחניים. 6. גמול גדול עוד יותר יהיה לנותן כי "כאשר אני נותן נתינה, תודעתי מתבהרת" – כי זה כבר התרגול של הבודהה, פיתוח התודעה. 7. הגמול הגדול ביותר הוא לזה שכבר אינו צריך מוטיבציה כל-שהיא, אלא נותן כאשר תודעתו כבר מפותחת (לדרגה של 'לא חוזר') כך שהיא נותנת מטבעה.

דוגמה לנתינה המושלמת משלוש הבחינות שמניתי פה מוזכרת בסוטרה "שֵׁשׁ אֵיכוּיוֹת הַנְּתִינָה" AN06.37, שם המתרגלת וֶלוּקַנְדַקִי אֵם-נַנְדַה (שעל פי הסוטרה "אֵם-נַנְדַה" AN07.53 היא באותו זמן בדרגת "לא חוזר" ויש בעברה מעשים מופלאים אחרים) נותנת לסנגהת הנזירים נתינה בלב שלם.

ח.

בפרק ג. ראינו ש"הכוונה היא הקארמה", ולעיל (ז.3) ראינו כיצד ניואנסים שונים של כוונה המלווה מעשה אחיד, מביאים לתוצאות שונות. אבל לכוונה יכולים להיות צדדים אחדים, כגון החלק של הכוונה הנוגע למעשה והחלק של הכוונה הנוגע למי שעושים לו את המעשה; וכן יכולות להיות לכוונה רמות שונות של דיוק, כגון רמה כללית "מתכוון לתת", רמה מפורטת יותר "מתכוון לתת את זה (או לאדם זה)" ורמה מפורטת יותר "מתכוון לתת את זה לאדם זה" ועוד יותר מפורטת "מתכוון לתת את זה לאדם זה, למטרה כזו וכזו". אז כאשר הבודהה אומר "הכוונה היא הקארמה" – לאיזו כוונה הוא מתכוון? איזו כוונה מייצרת את תוצאת המעשה?

בסוטרות, המדברות על הקארמה בשפה פילוסופית/עקרונית, לא ראיתי התייחסות מפורשת לשאלה זו. אבל מעיון בוינאיה, החלק של הקנון הפאלי העוסק בכללי הנזירות ומדבר בשפה משפטית מוגדרת יותר, עולות מסקנות מעניינות בקשר לכוונה העומדת מאחורי המעשה.

אחד הכללים החמורים ביותר בוינאיה הוא הכלל העוסק בהריגת אדם. נזיר שהרג או גרם להרג אדם בכוונה – מפסיק להיות נזיר ברגע שהאדם הזה מת, ואינו יכול לחזור ולהתקבל לנזירות. והשאלה (המשפטית) היא: איך מוגדרת הכוונה שביצועה גורר את ההפסקה האוטומטית והבלתי חוזרת של הנזירות (פָּרָגִ'יקַה Pārājika)? התשובה לכך היא: הכוונה להרוג. כלומר: אם הכוונה היתה "רק" להכות מתוך כעס, זו עבירה על כללי הנזירות, כמובן, אבל לא בדרגה החמורה הזו. גם אם הכוונה היתה, למשל להטיל מום, אבל קרבן העבירה מת – אין חלה עבירת פָּרָגִ'יקַה. אבל אם נזיר התכוון להרוג את א' והרג את ב' – זוהי פָּרָגִ'יקַה, גם אם התכוון להרעיל ולהרוג חרקים ואדם (לרבות עוּבַּר) הורעל ומת. מה שחשוב בכוונה, אנו רואים מדוגמה זו ומדוגמאות אחרות בוינאיה, היא הכוונה לעשות מעשה מסוים, טוב (כמו נתינה) או רע (כמו גניבה). כדי שהקארמה תצא לעולם חייב להיעשות מעשה או דיבור, אבל מה שנותן את המשמעות הטובה או הרעה או המעורבת למעשה ולדיבור ומתווה את הכיוון של תוצאת הקארמה היא הכוונה הטובה או הרעה כלפי יצור חי ברמה הכללית ביותר ללא הבדל מי הוא ומה הוא אותו יצור חי.

ט.

יש סוטרה קטנה, שלכאורה היא רק אחת מרבות המדברות בשבח הנתינה, אבל למעשה מסתתרת בה אמירה מאוד משמעותית על קוצר יכולתנו לחשב את הקארמה. זוהי הסוטרה "מָזוֹן" AN05.37, שבה אומר הבודהה:

"כַּאֲשֶׁר הַנּוֹתֵן, נְזִירִים, תּוֹרֵם מָזוֹן, חֲמִשָּׁה תְּנָאִים הוּא נוֹתֵן לַמְּקַבְּלִים. אֵלּוּ חֲמִשָּׁה?

"הוּא נוֹתֵן שָׁנִים , נוֹתֵן יְפִי-מַרְאֶה, נוֹתֵן אֹשֶׁר, נוֹתֵן כּוֹחַ, נוֹתֵן מַעֲנֶה מָהִיר . כְּשֶׁנָּתַן שָׁנִים, יִזְכֶּה בְּשָׁנִים, שְׁמֵימִיּוֹת אוֹ אֱנוֹשִׁיּוֹת. כְּשֶׁנָּתַן יֹפִי, יִזְכֶּה בְּיֹפִי, שְׁמֵימִי אוֹ אֱנוֹשִׁי. כְּשֶׁנָּתַן אֹשֶׁר, יִזְכֶּה בְּאֹשֶׁר, שְׁמֵימִי אוֹ אֱנוֹשִׁי. כְּשֶׁנָּתַן כּוֹחַ, יִזְכֶּה בְּכוֹחַ, שְׁמֵימִי אוֹ אֱנוֹשִׁי. כְּשֶׁנָּתַן מַעֲנֶה מָהִיר, יִזְכֶּה בְּמַעֲנֶה מָהִיר, שְׁמֵימִי אוֹ אֱנוֹשִׁי.

"כַּאֲשֶׁר הַנּוֹתֵן, נְזִירִים, תּוֹרֵם מָזוֹן, חֲמִשָּׁה תְּנָאִים אֵלֶּה הוּא נוֹתֵן לַמְּקַבְּלִים."

ועכשיו – מי שתורם מזון, מה הוא מקבל?

כאשר נשאלת השאלה הזו מיד ברור שאי אפשר לדעת מה יקבל, לא רק מהסיבות שנמנו לעיל, שהדבר תלוי במקבל, שהדבר תלוי במעשיו האחרים של הנותן, שהדבר תלוי בכוונת הנותן בעת הנתינה. לא ידוע מה הוא יקבל גם מהסיבה שהמשמעות הניתנת לקארמה, כפי שהסברתי בפרק הקודם, היא המשמעות הכללית ביותר לכיוון הטוב או לכיוון הרע, ומשמעות זו ניתנת לפירוט בתת-משמעויות רבות. איננו יודעים איזו מהן, או אולי איזה צירוף שלהן, יתבטא בתוצאת המעשה, ולכן גם ייתכן שחווינו תוצאה טובה או רעה של מעשה מסוים שאנו זוכרים, אבל לא הבנו זאת כי לא קישרנו בין מה שֶׁנָּתַנּוּ לו שם אחד (כגון "מזון") לבין מה שֶׁנָּתַנּוּ לו שם אחר (כגון "כוח").

יצורים חיים מחפשים ודאות, ונרתעים מאי-ודאות. אבל כמתרגלים של הדהרמה עלינו לאמץ את אי-הודאות כהיבט של עיקרון אי-הקביעות (anicca) ולחיות אתו. מה, אם כך עלינו לעשות עם אי-הודאות הגדולה שאנו נשארים איתה לגבי חוק הקארמה?

התשובה היא כמובן: לעשות את הטוב, והרבה, ולהמעיט בעשיית הרע ולא לחדול משני אלו גם כשכבר הגענו להישגים רבים יחסית. את הרעיון ההגיוני הזה אנו מוצאים גם בספר קוהלת (י"א ו'): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ; כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר: הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים." גם מסיבה זו של אי ודאות, חלוקת עשיית המעשים טובים להזדמנויות רבות, עדיפה על עשיית מעשה טוב מרשים אחד. עדיף לתת מטבע כל יום מאשר לתת שלושים מטבעות פעם בחודש. עדיף לעשות חצי שעה מדיטציה כל יום מאשר ריטריט של סוף שבוע פעם בחודשיים. עדיף לעשות מעט מכל חלקי הדרך כפולת השמונה מאשר להתמקד בחלק אחד ממנה ולעזוב את החלקים האחרים.

י.

למרות שכאמור איננו יכולים לחשב את תוצאת המעשה במדויק, אנו יכולים פעמים רבות לראות קשר-משמעות בין המעשה לתוצאתו. אבל גם במקרים כאלה ייתכן שאנו רואים רק את קצה הקרחון, מה שנקרא בסוטרות "תוצאה שִׁיּוּרִית" (vipākāvasesena).

המושג הזה מבטא מצב שבו מעשה ראוי לגמול (טוב או רע) שהינו עצום בגודלו, גמול שאינו מסתכם באירוע חד פעמי שחוזר אל העושה, ואפילו לא בתקופת חיים שלמה של אושר או סבל, אלא מתפרש על פני תקופות חיים רבות. במקרה כזה העושה "מופיע-מחדש שבע פעמים ביעדים טובים, בעולמות שמימיים" או "מתבשל בתופת שנים רבות, מאות שנים רבות, אלפי שנים רבות". זהו גמול סטנדרטי (טוב מאוד או רע מאוד) שהוא "הקרחון", שלא ניכרת בו האיכות המסוימת של המעשה הטוב או הרע. אבל שארית הגמול, מעבר לתקופות הארוכות הללו, היא "קצה הקרחון" המתבטאת דווקא באופן שניכר בו המעשה שנעשה.

כך, למשל, בסוטרה "חֲשׂוּךְ בָּנִים" SN03.20, אומר הבודהה למלך פסנדי: "בִּגְלַל, מַהָרָגַ'ה, שֶׁהַגְּבִיר בַּעַל הַבַּיִת הִצִּיעַ מְזוֹן תְּרוּמָה לַבּוּדְּהַה-לְעַצְמוֹ טַגַרַסִיקְהִי, כְּתוֹצָאָה שֶׁל קָארְמָה זוֹ, הוֹפִיעַ מֵחָדָשׁ שֶׁבַע פְּעָמִים בִּיעָדִים טוֹבִים, בְּעוֹלָמוֹת שְׁמֵימִיִּים [זהו גמול טוב, כללי בכל הפרמטרים]. וּכְתוֹצָאָה שִׁיּוּרִית שֶׁל אוֹתָהּ קָארְמָה עַצְמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים כִּהֵן כִּגְבִיר בְּסָוַטְּהִי זוֹ עַצְמָהּ [זהו גמול הנראה מתאים למעשה הנדיבות, ואינו כולל פרמטרים אחרים כגון יכולות מפותחות, כבוד וכו'].

ובהמשך, בקשר לאותו גביר בעל-הבית הוא אומר: וּבִגְלַל, מַהָרָגַ'ה, שֶׁהַגְּבִיר בַּעַל הַבַּיִת קִפֵּחַ אֶת חַיֵּי בְּנוֹ הַיָּחִיד שֶׁל אָחִיו לְמַעַן רְכוּשׁוֹ, כְּתוֹצָאָה שֶׁל קָארְמָה זוֹ הִתְבַּשֵּׁל בַּתֹּפֶת שָׁנִים רַבּוֹת, מֵאוֹת שָׁנִים רַבּוֹת, אַלְפֵי שָׁנִים רַבּוֹת, מֵאוֹת אַלְפֵי שָׁנִים רַבּוֹת [גמול רע כללי וגורף]. כְּתוֹצָאָה שִׁיּוּרִית שֶׁל אוֹתָהּ קָארְמָה עַצְמָהּ, בַּשְּׁבִיעִית הֻכְנַס עַכְשָׁו רְכוּשׁוֹ שֶׁל חֲשׂוּךְ הַבָּנִים לְאוֹצַר הַמֶּלֶךְ [חשוך בנים כי גרם להרג בן, גמול הדומה למעשה אך לא מתנגש עם הגמול השיורי הטוב של להיות גביר].

הדבר מובן בהגיון האנושי באנלוגיה לשיטת הענישה המקובלת בחוק כיום: אדם שעבר עבירה חמורה, בין אם בריגול למען גורם עוין ובין אם בפגיעה מינית בילדים – נענש באופן אחיד במאסר ממושך. אבל לקראת סוף מאסרו הוא משוחרר על תנאי, ואת שארית עונשו הוא עושה בתנאים מגבילים הקשורים לעברה: אם הורשע בריגול הרי שהוא יוגבל בגישה שלו לתקשורת, למתקנים צבאיים וכו' אם הורשע בפגיעה מינית בילדים הוא יוגבל בגישה לילדים, למוסדות חינוך, וכן הלאה. מאחורי זה עומדת ההבנה שגמול כבד מאוד הוא נוקשה ואין אפשרות להתאימו למשהו המתרחש בחיים הרגילים, ואילו גמול קל הוא גמיש וניתן להתאמה כך שיהיה לו קשר לאופי העברה.

יא.

כל מה שקראתם עד כה מדבר על תוצאת המעשה הנעשה על ידי יחיד. ראינו גם שאפילו אם אותו מעשה עצמו נעשה על ידי כמה אנשים, התוצאה לא תהיה שווה. מבחינת חוק הקארמה אין שום מעשה הנעשה על ידי "גוף משפטי" שאינו יצור חי, מפני שרק יצור חי מתכוון, והכוונה, כזכור, היא הקארמה. אז אין "קארמה של מדינה", או "קארמה של עם" או "קארמה של משפחה"; מי שמקבלים את ההחלטות וגם מי שמבצעים אותן הם המייצרים את הקארמה הטובה או הרעה והם יישאו בתוצאות או יורישו אותן לחיים הבאים אחריהם בסמסארה.

בכל זאת אנו רואים קשר בין הקורה ליצורים חיים שונים. סוג אחד של קשר: כאשר אדם אחד מתעשר פתאום גם משפחתו מתעשרת אתו, וכאשר הוא סובל מפגיעה או מחלה גופנית קשה גם משפחתו סובלת אתו. סוג אחר של קשר: באסון נהרגים לפעמים הרבה אנשים בבת אחת, ולפעמים קבוצה גדולה של אנשים משתחררת יחד מדיכוי או זוכה יחד בתנאי בריאות משופרים. איך דברים כאלה קורים מבחינת הקארמה?

בפרק ה. אמרתי ביחס לתוצאת הקארמה, שהבשלת התוצאות תלויה בין היתר בשאלה איך כל היצורים החיים האחרים יושפעו אם אותו מעשה מסוים יבשיל ברגע זה ותוצאתו תופיע. להדגמת הרעיון הזה אני מספר על אדם שהקארמה שלו היא שחייו יסתיימו עכשיו בתאונת דרכים. ואולם – הקארמה של אשתו אינה מתאימה למצב שבו בעלה ואבי ילדיה ימות עכשיו, או הקארמה של ילדיו אינה מתאימה לאבדן אב בגיל צעיר, או אולי הקארמה של הנהג שממול אינה מתאימה להיות מעורבת כרגע בתאונת דרכים. האירוע הזה לא יבשיל עכשיו. אולי הוא יידחה ברגע עד שיגיע הנהג הבא ממול, ואולי הוא ידחה בכמה שנים עד שילדיו יתבגרו, או אולי לחיים הבאים כשלא יהיה בזוגיות עם אשה כזו.

אם התרחשה תאונת הדרכים, הרי כל מי שמעורב בה, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף ועקיף-מאוד, והושפע או שההשפעה תגיע אליו במועד מאוחר יותר, ההשפעה הזו מתאימה לקארמה של כל המעורבים האלו. באנלוגיה לחוקי ניוטון שהזכרתי בפרקים ד. ו-ה., אם טיפת הגשם נפלה בנקודה מסוימת ברגע מסוים, הרי זה קרה כשקול של כל הכוחות הפיזיקליים שפעלו על הטיפה מרגע שנוצרה לפני מספר ימים או שבועות. למרות שלא יכולנו לחשב את מקום ואת זמן נפילתה של טיפת הגשם הזו מראש, לאחר מעשה אנו יכולים להיות בטוחים בכך שלא היה שום כוח מטפיזי מעורב בעניין, לא הייתה שרירותיות ומקריות, אלא רק חוקיות פיזיקלית.

במידה שיצורים חיים הם בעלי משמעות ליצורים חיים אחרים, באותה מידה קיימת השפעה הדדית שלהם על תהליכי ההבשלה של הקארמה של היצורים האחרים. הדבר דומה לחיבור בין מעשים שונים של אותו אדם, שגם הם משפיעים על הבשלת הקארמה. (פרק ז.3 לעיל)

להבנה כזו יש פוטנציאל מעשי רב מאוד, כי המשמעות היא דבר שאנו, כל היצורים החיים, יוצרים, ויכולים להתכוון ליצור. אם נתחבר עם אנשים טובים ונתרחק מאנשים רעים, וזו העצה הראשונה שהבודהה נותן לחיים על פי הדהרמה2, הרי שהקארמה הטובה שלהם תדחה או תקטין תוצאות רעות של קארמה המרחפות מעל חיינו, כי לא מתאים לקארמה שלהם שמאורע רע יקרה לנו, בסביבתם.

בעצם, לפי זה היינו מנסים לבחור אנשים עם קארמה טובה מכל תקופות החיים שלהם, אלא שאיננו יודעים שום דבר על קארמה זו. כל מה שאנו יכולים לראות הוא הקארמה הטובה שהם מייצרים בחיים אלו, כלומר בהתנהגותם הטובה למול עינינו, ולמרות שזה הרבה פחות מדויק נצטרך להסתפק בזה.

ועכשיו לשאלה: מדוע, מבחינה קארמטית, מתרחשים אסונות רבי-נפגעים, או תקופות שגשוג בחברה שלמה?

מאותה סיבה של השפעה הדדית של הבשלת תוצאת הקארמה: קל יותר לדברים רעים לקרות בסביבה שבה כבר קורים דברים רעים, ולדברים טובים לקרות בסביבה שבה כבר קורים דברים טובים. בסביבה כזו תהיה פחות התנגדות מצד קארמה בלתי-מתאימה. ממש כפי שלטיפת הגשם קל יותר ליפול בתנאים מסוימים, שגם מאפשרים להמון טיפות גשם אחרות לרדת בסמיכות מקום וזמן, וטיפות גשם לא יורדות בשווה על פני כל המרחב והזמן אלא ב"ארועי גשם", כך גם על פי חוק הקארמה אירועים טובים ורעים אינם מתפזרים באופן אחיד במרחב הקארמטי, אלא בחלקם הגדול מבשילים בקבוצות, בסמיכות זמנים ומקומות.

(חלק שלישי של מאמר זה – במכתב הבא)