תרגול האמון

תרגול הָאֵמוּן

הישג הָאֵמוּן

הָאֵמוּן בבודהה ובדהרמה שהוא מלמד, מוצג פעמים רבות בסוטרות כ"קומה הראשונה" של התרגול. כך למשל, כאשר הבודהה פוגש את דִיגהַגַ'נוּ, יושב-בית ממקום נידח, ולשאלתו של דיגהג'נו, מה יהיה לאושרו ולטובתו של יושב-בית כמוהו, הבודהה בונה את התשובה על ארבעת ההישגים של יושב-בית: הישג הָאֵמוּן, הישג המוסר, הישג הנדיבות והישג התבונה.

הישג הָאֵמוּן מוצג שם כך: "וּמָה הוּא, וִיָגּהַפָּגַּ'ה, הֶשֵּׂג הָאֵמוּן? כָּךְ, וִיָגּהַפָּגַּ'ה, אִישׁ-הַמִּשְׁפָּחָה הִנּוֹ נוֹתֵן אֵמוּן: הוּא נוֹתֵן אֵמוּן בְּהִתְעוֹרְרוּתוֹ שֶׁל הַטַטהָגַטַה כָּךְ: 'אָכֵן הַנַּעֲלֶה הוּא אַרַהַנְט, מִתְעוֹרֵר בִּשְׁלֵמוּת מֵעַצְמוֹ, מְחוֹנָן בְּיֶדַע אֱמֶת וּבְהִתְנַהֲגוּת, הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים, יוֹדֵעַ הָעוֹלָם, שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ כְּמּוֹבִיל אֲנָשִׁים בְּנֵי אִלּוּף, מוֹרֶה לְאֵלִים וּבְנֵי אָדָם, נֵעוֹר, נַעֲלֶה' . זֶהוּ, וִיָגּהַפָּגַּ'ה, הַנִּקְרָא הֶשֵּׂג אֵמוּן." ("דִיגהַגַ'נוּ" AN08.54 [ה])

הישג הָאֵמוּן הנו יעד מרכזי בתרגול יושבי-הבית, יותר מאשר שלושת ההישגים האחרים. דבר זה מתברר בסוטרות העוסקות בשלב הראשון לקראת ההארה, הנקרא "כניסה לזרם", אשר כל המגיע אליו קיצר את דרכו לנירוואנה השלמה לכדי שבע תקופות חיים לכל היותר. בהשוואה לעתיד האינסופי של חיים בדרגות שונות של סבל שמצפים ללא-מתרגלים, שבע תקופות חיים בלבד הן כאין וכאפס. ושלב זה, כאמור בסוטרות רבות שרוכזו בספר ה-55 של הסנגיוטה ניקאיה (SN55), מושתת בעיקרו על הישג הָאֵמוּן, כשנוסף אליו אחד משלושת ההישגים האחרים: הישג המוסר, הישג הנדיבות או הישג התבונה. בשונה משלב המתרגל המתחיל שראינו בסוטרה "דִיגהַגַ'נוּ" לעיל, בסוטרות המתייחסות לרמת הנכנס-לזרם הָאֵמוּן מוגדר, בנוסף לאֵמוּן בבודהה, ככולל אֵמוּן בדהרמה ואֵמוּן בסנגהה:

"וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, תַּלְמִיד הַנַּעֲלִים נֵחָן בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר בַּדְהַרְמָה: 'הַדְהַרְמָה הַמֻצְהֶרֶת הֵיטֵב עַל-יְדֵי הַנַּעֲלֶה הִנָּהּ גְּלוּיָה, אַל-זְמַנִּית, מַזְמִינָה בְּחִינָה, מְקָרֶבֶת, נִתֶּנֶת לִידִיעָה אִישִׁית עַל-יְדֵי נְבוֹנִים.'1

"וּבְנוֹסָף לָזֹאת, נְזִירִים, תַּלְמִיד הַנַּעֲלִים נֵחָן בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר בַּסַנְגהַה: 'סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים הֵיטֵב, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים הַיְשֵׁר, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים בְּשִׁיטָתִיּוּת, סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה מְתַרְגְּלִים בְּאֹפֶן נָכוֹן; כְּלוֹמַר: אַרְבַּעַת זוּגוֹת-הָאָדָם, שְׁמוֹנַת בְּנֵי הָאָדָם. אֵלּוּ הֵם סַנְגהַת תַּלְמִידֵי הַנַּעֲלֶה: רְאוּיִים לְמַתָּנוֹת, רְאוּיִים לְאֵרוּחַ, רְאוּיִים לְתִקְרֹבֶת, רְאוּיִים לְמֶחְווֹת-כָּבוֹד, מָקוֹם שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ בִּצְמִיחַת הַזְּכוּת בָּעוֹלָם.' ("שִׁפְעַת הַזְּכוּת (1)" SN55.31 [ב],[ג])

בסוטרה זו, מעבר לאֵמוּן בבודהה בדהרמה ובסנגהה, ההישג הנוסף הוא הישג המוסר. בסוטרה הבאה, "שִׁפְעַת הַזְּכוּת (2)" ההישג הנוסף הוא הישג הנדיבות, ובבאה אחריה, "שִׁפְעַת הַזְּכוּת (3)" ההישג הנוסף הוא הישג התבונה.

אֵמוּן מול אמונה

כדי להסביר בהיגיון את הדרך להישג הָאֵמוּן, יש להבין תחילה באופן מפורט יותר מהו הָאֵמוּן הזה, ומה ההבדל בינו לבין אמונה.

"אמונה" היא מושג עליו בנויות הדתות הנפוצות והמוכרות, ואפשר למצוא אותה גם באידאולוגיות. היא חלה על היחס של האדם כלפי מה שאינו יודע, אבל יש לו רגש חזק של פחד או של תשוקה כלפיו. הדברים אמורים בעיקר לגבי העתיד הלא ידוע. אדם החושש למשל שיקרו לו דברים רעים, ומחפש דרך למנוע זאת, מאמין שאם יאמר מילים מסוימות הדברים הרעים יימנעו. או אדם הרוצה למשל שתהיה לו הצלחה בעבודה מסוימת, מאמין שאם ילבש בגד מסוים בזמן העבודה – הוא יצליח. הוא מתנהג בהתאם, והתנהגות זו מביעה את אמונתו שהדברים הם כאלה. אמונה זו מקנה לו ביטחון מדומה שיש לו שליטה בדברים הטובים שהוא רוצה והרעים שהוא רוצה למנוע. בגלל שהביטחון מדומה הוא גם מכזיב לעיתים, אבל זה לא יבלבל את המאמין. המאמין יתכחש תמיד לכך שהאמונה הכזיבה וימצא הסברים מדוע האמונה היתה נכונה, ורק גורם אחר הוא שהתערב וקלקל. אולי לא אמר את המילים הנכונות, אולי לא בזמן הנכון, אולי הבגד שלבש עבר כביסה וזו "הוציאה ממנו את הכוח" או להיפך, הוא לא היה נקי ולכן "הכוח לא פעל".

אני משתמש פה בכוונה בדוגמאות של אמונות שקטן הסיכוי שהקוראת או הקורא מאמינים באחת מהן. אבל מבחינה מסוימת כל האמונות טפלות באותה מידה. הן אומרות משהו שהמאמין יודע שאינו יודע שכך הדבר, אבל בדיוק לכן, מפני שהוא מאוד רוצה לדעת ולשלוט במצב, הוא נאחז באמונה בכוח ואינו מוכן לוותר עליה. "אני מאמין מפני שזה בלתי-אפשרי" אמר טרטוליאנוס, מאבות הכנסייה הנוצרית, וכוונתו2 לומר שהמאמין אינו נרעש מן האבסורד שבאמונות כגון שאלוהים התגלם בבן-אדם, או שישו נמצא ממש בגופו ובדמו בלחם וביין שבטקס הנוצרי. זה כוחה וזו חולשתה של האמונה: היא בוראת עולם שרירותי שאפשר להיאחז בו ולכאורה תמונת עולם זו פותרת את הבעיה (או "את כל הבעיות"), והיא מקשה לראות את המציאות שאינה מתאימה לאותו עולם שרירותי.

כל אדם שאינו מתרגל דהרמה ותיק יש לו אמונות, קטנות או גדולות, שהוא רגיל אליהן, נאחז בהן באדיקות ולרוב אינו מעלה בדעתו שהן אמונות ולא המציאות עצמה. לכן אין טעם לדבר על זה אלא במסגרת התרגול של מי שכבר יודע מדוע כל היאחזות הנה גורם-סבל ומבין שאמונה, או "השקפה" (בפאלי ditthi) שהדברים הם רק כך ולא אחרת, היא אחת ההיאחזויות.3

"אֵמוּן", לעומת זאת, הגם שהוא חל על דבר שהאדם אינו יודע לגבי העתיד, איננו עמדה קבועה אלא הנחת-עבודה זמנית שיש לה תועלת אפשרית ושיש לבדוק אותה. תלמיד הדהרמה המתחיל אינו יודע שהבודהה הגיע לנירוואנה שהיא שחרור מוחלט מסבל, ואינו פותר את אי הידיעה על ידי אמונה, אלא הוא רואה סיבות להניח שהבודהה מספר שהגיע לנירוואנה, והוא יודע משהו על שחרור מסבל שהוא-עצמו איננו יודע, והוא מוכן ורוצה לבדוק זאת.

כיצד מתחיל אֵמוּן

אֵמוּן הנו הכרחי בכל מצב שבו מישהו רוצה לקבל מאחר משהו. אדם המקבל מזון מאחר, עושה זאת בהכרח בהנחה שהאחר אינו מתכוון להרעיל אותו, או לפתות אותו בעזרת המזון למלכודת כלשהיא. אדם המוכר לאחר חפץ, נותן אותו בהכרח בהנחה שיקבל בתמורה מה שהוסכם ביניהם, או שהקונה נותן את התמורה תחילה והוא הנותן בהכרח אֵמוּן בכך שהמוכר ימסור לו את החפץ. ובאותו אופן ממש, האדם המבין שאינו יכול להתמודד בעצמו עם הסבל, יוצא לחפש מישהו שיעזור לו. הוא מוצא מישהו שאומרים עליו שהוא יכול לעזור, אבל כדי לקבל את העזרה חייבים לתת אֵמוּן בזה המציע אותה. הבודהה מציג זאת כאפשרות, לא כחובה, כי כך זה בפועל: איש אינו חייב לחפש עזרה ולתת אֵמוּן בזה שעוזר לו, אך כדאי שיידע שרק כך ישיג עזרה:

"וּמָה הִיא, נְזִירִים, תּוֹצְאַת הַסֵּבֶל? כָּךְ, נְזִירִים, מִישֶׁהוּ שֶׁהֻכְרַע, לִבּוֹ אֻכַּל בַּסֵבֶל, מִתְאַבֵּל, מִתְעַנֶּה, מְקוֹנֵן, מַכֶּה עַל חָזֵהוּ, בּוֹכֶה, וּמְאַבֵּד אֶת עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו. אוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁהֻכְרַע, לִבּוֹ אֻכַּל בַּסֵבֶל יוֹצֵא לְחַפֵּשׂ: 'מִי יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר דֶּרֶךְ אוֹ שְׁתַּיִם לַחֲדִילַת הַסֵּבֶל' תּוֹצְאַת הַסֵּבֶל, נְזִירִים, הִיא אָבְדַן-עֶשְׁתּוֹנוֹת אוֹ חִפּוּשׂ, אֲנִי אוֹמֵר." (הַצָּגַת-דְּבָרִים מַעֲמִיקָה AN06.63 [ו] )

יש כאן באמצע הפסקה, "אוֹ" חשוב מאוד. כאן יש בחירה, להמשיך לסבול או לחפש מי יודע דרך לחדילת הסבל. בחירה זו היא התחלת המפנה לעבר השחרור. כך נוצר הקשר בין הסבל לבין הָאֵמוּן, שעליו מצביע הבודהה בסוטרה העוסקת בשרשרת של תופעות התומכות זו בזו:

"גַּם הָאֵמוּן, נְזִירִים הִנּוֹ נִתְמָךְ, אֲנִי אוֹמֵר, לֹא בִּלְתִּי-נִתְמָךְ. וּמָה הִיא, נְזִירִים, הַתְּמִיכָה בָּאֵמוּן? סֵבֶל, יֵשׁ לוֹמַר."4 ("תְּמִיכָה" SN12.23 [יא])

תחילת הָאֵמוּן הזה מתוארת פעמים רבות בסוטרות לגבי אנשים שונים, וכמובן שהתחלות אלו שונות זו מזו. לדוגמה: רַטְּהַפָּלַה, בנו של האדם העשיר ביותר בעיר טְהוּלַּקוֹטּהִיקַה, מגיע עם רבים מאנשי עירו לשמוע את המורה הנודד, הבודהה, מציג את תורתו. כולם שומעים ונהנים מן השיחה, ובתום האירוע מתפזרים איש איש לביתו.

"זְמַן לֹא רַב לְאַחַר שֶׁהָלְכוּ מִשָּׁם הַבְּרַהְמִינִים וּבַעֲלֵי-הַבַּיִת שֶׁל טְהוּלַּקוֹטּהִיקַה, הָלַךְ בֶּן-הַמִּשְׁפָּחָה רַטְּהַפָּלַה לְעֵבֶר הַנַּעֲלֶה. בְּבוֹאוֹ אֶל הַנַּעֲלֶה, בְּהִשְׁתַּחֲווֹתוֹ יָשַׁב לְצַד אֶחָד. כְּשֶׁיָּשַׁב לְצַד אֶחָד אָמַר בֶּן-הַמִּשְׁפָּחָה רַטְּהַפָּלַה לַנַּעֲלֶה זֹאת: 'כְּפִי שֶׁאֲנִי מֵבִין, הַנִּכְבָּד, אֶת הַדְהַרְמָה שֶׁהוֹרָה הַנַּעֲלֶה, אֵין זֶה קַל לְהַגִּיעַ בַּבַּיִת לְתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת, לְתַכְלִית הַטֹּהַר שֶׁל הַמִּתְנַהֵל בְּחַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה הַמְּלֻטָּשִׁים. בִּרְצוֹנִי, הַנִּכְבָּד, בַּהֲסִירִי אֶת שֵׂעָר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וּבְלָבְשִׁי אֶת הַגְּלִימָה הַצְּהֻבָּה, לָצֵאת אֶת הַבַּיִת אֶל חַיֵּי חֲסַר-הַבַּיִת. אֲקַבֵּל נָא, הַנִּכְבָּד, אֶת הָעֲזִיבָה בְּנוֹכְחוּת הַנַּעֲלֶה, אֲקַבֵּל נָא אֶת הַקַּבָּלָה הַגְּבוֹהָה. יִתֵּן לִי הַנַּעֲלֶה אֶת הָעֲזִיבָה'." ("רַטְּהַפָּלַה" MN082)

רטהפלה, שבהמשך הסוטרה מתברר שאורח החיים שמכתיב אביו מאוד לא נראה לו, מבין שהבודהה מציע אורח חיים אחר שנראה לו מאוד מתאים: הנזירוּת, הנקראת כאן "חַיֵּי-הַקְּדֻשָּׁה", והוא מבקש לצאת לנזירות מיד, כתלמידו של הבודהה.

אבל לא כל אחד משתכנע אחרי שיעור אחד. הנזיר הנודד וַצְּ'הַ, הידוע כ"וַצְּ'הַגּוֹטָה" מתעניין בתורתו של הבודהה, ובתהליך שאולי נמשך שנים ארוכות פוגש אותו במקומות שונים פעמים רבות, בהן הוא שואל את הבודהה לפרטים כאלה ואחרים של הדהרמה. במג'הימה ניקאיה קיימות שלוש סוטרות רצופות בהן מתוארות פגישות כאלה. הסוטרה הראשונה שבהן מסתיימת בכך שוַצְּ'הַגּוֹטָה "התענג ושמח בדברי הבודהה". השנייה מסתיימת בכך שוַצְּ'הַגּוֹטָה הולך למפלט אל הבודהה הדהרמה והסנגהה, אבל רק בסוטרה השלישית והאחרונה ("הַדְּרָשָׁה הַגְּדוֹלָה לְוַצְּ'הַ" MN072) הוא משתכנע סופית שהבודהה הוא המורה שראוי להיות תלמידו, ומבקש לקבל על עצמו את הנזירות מחדש, כתלמיד הבודהה. לדבריו בסוטרה זו, מה שהכריע את הכף היא ההיכרות שהוא רכש במשך הזמן עם הנזירים והנזירות, עם המתרגלים והמתרגלות, וההישגים שהוא מבין שכל אלו השיגו.

בניית אֵמוּן

ישנם אנשים הנותנים אֵמוּן בקלות וישנם הנותנים אֵמוּן בקושי; ישנם מצבים בהם רבים יתנו אֵמוּן במישהו וישנם מצבים בהם רק מעטים יתנו אֵמוּן במישהו. אם הָאֵמוּן חשוב למתרגל והוא אינו מאלו הנותנים אֵמוּן בקלות, איך יִבָּנֶה הָאֵמוּן בבודהה, בדהרמה ובסנגהה?

כאמור לעיל, הָאֵמוּן מתחיל באֵמוּן במורה, לפעמים לפני ששומעים מה הוא אומר. הבודהה מציע להתחיל בתהליך של בדיקת המורה, שעורך האדם המעוניין ללמוד ממנו. ממקרים ידועים של "מורים רוחניים" שמתגלים כשרלטנים המנצלים את תלמידיהם ואת תלמידותיהם באופנים שונים לסיפוק תאוותיהם, אפשר ללמוד שמורה רוחני איננו כמורה למתמטיקה. מורה למתימטיקה איננו צריך להיות משולש, אבל מורה רוחני חייב להיות לפחות ישר. לכן אומר הבודהה לפרח הברהמינים קָפַּטִיקַה בְּהָרַדְוָגַ'ה:

"כָּךְ בְּהָרַדְוָגַ'ה, נָזִיר חַי נִסְמָךְ עַל כְּפָר אוֹ עֲיֶרֶת שׁוּק כָּלְשֶׁהֵם. שָׁם, בַּעַל בַּיִת אוֹ בֶּן-בַּעַל-בַּיִת, בְּלֶכְתּוֹ אֵלָיו, בּוֹדֵק5 אוֹתוֹ בְּנוֹגֵעַ לִשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים: בִּדְבָרִים בְּנוֹגֵעַ לְחַמְדָנוּת, בִּדְבָרִים בְּנוֹגֵעַ לִסְלִידָה, בִּדְבָרִים בְּנוֹגֵעַ לָאַשְׁלָיָה: 'הַאִם יֶשְׁנָם בְּנִכְבָּד זֶה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בְּנוֹגֵעַ לְחַמְדָנוּת, שֶׁכַּאֲשֶׁר לִבּוֹ אֻכָּל בְּחַמְדָנוּת, מִבְּלִי לָדַעַת יֹאמַר "אֲנִי יוֹדֵעַ", מִבְּלִי לִרְאוֹת יֹאמַר "אֲנִי רוֹאֶה", אוֹ שֶׁהוּא עָשׂוּי לְשַׁדֵּל אַחֵר לִפְעֹל בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה לְלַחֲצוֹ וּלְסִבְלוֹ לְאֹרֶךְ יָמִים?' אָז, בְּבוֹדְקוֹ הוּא יוֹדֵעַ כָּךְ: '6הִתְנַהֲגוּת גּוּפוֹ וְהִתְנַהֲגוּת דִּבּוּרוֹ שֶׁל הַנִּכְבָּד אֵינָם כְּשֶׁל הַנָּגוּעַ בְּחַמְדָנוּת. הַדְהַרְמָה שֶׁנִּכְבַּד זֶה מְלַמֵּד הִנָּהּ עֲמֻקָּה, קָשָׁה לִרְאִיָּה, קָשֶׁה לְהִתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ, שְׁלֵוָה, מְצֻיֶּנֶת, חַסְרַת הִתְפַּלְפְּלוּת, מְבֻסֶּסֶת, מוּבֶנֶת לַחֲכָמִים; אֵין דְהַרְמָה זוֹ קַלָּה לְהוֹרָאָה עַל יְדֵי הַחַמְדָן.7" ("צַ'נְקִי" MN095)

היותה של הדהרמה קשה להבנה רלוונטי מאוד לעניין הָאֵמוּן במורה, כי מורה בעל אינטרסים אישיים ו/או בעיות אישיות מנסה קודם כל להיות פופולרי. מורה רוחני שוויתר על כל אינטרס אישי איננו מנסה למצוא חן בעיני התלמיד ואיננו מלמד דברים פשוטים ומלהיבים כדי למשוך תלמידים רבים, הוא מלמד דברים שהם אמת, דברים מועילים, דברים מבוססים ומנומקים בהיגיון.

בהמשך, ממשיך בעל הבית ומבסס את הָאֵמוּן שנתן במורה באופן כזה:

"לְאַחַר שֶׁבָּדַק וְהוּא מַחֲשִׁיב אֶת הַנָּזִיר טָהוֹר מִדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים לְאַשְׁלָיָה, הוּא מְבַסֵּס אֶת עַצְמוֹ בְּאֵמוּן בּוֹ. (1) בַּעֲלִיַּת אֵמוּן הוּא מִתְקָרֵב, (2) בְּהִתְקָרְבוּתוֹ הוּא חוֹלֵק כָּבוֹד8, (3) בְּחָלְקוֹ כָּבוֹד הוּא מַטֶּה אֹזֶן, (4) בְּהַטּוֹתוֹ אֹזֶן הוּא שׁוֹמֵעַ אֶת הַדְהַרְמָה, (5) בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְהַרְמָה הוּא זוֹכֵר אוֹתָהּ, (6) בְּזָכְרוֹ הוּא בּוֹדֵק אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ9, (7) בְּבָדְקוֹ אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ הוּא מְקַבֵּל אֶת תּוֹבְנָתָהּ10, (8) כַּאֲשֶׁר קַיֶּמֶת תּוֹבָנַת הַדְהַרְמָה עוֹלֶה חֵשֶׁק, (9) בַּעֲלִיַּת הַחֵשֶׁק הוּא מִשְׁתַּדֵּל, (10) בְּהִשְׁתַּדְּלוֹ הוּא שׁוֹקֵל, (11) בְּשָׁקְלוֹ הוּא מַתְמִיד בַּמַּאֲמָץ, (12) בְּהַתְמִידוֹ בַּמַּאֲמָץ הוּא נֹכַח בְּגוּפוֹ בָּאֱמֶת הָעֶלְיוֹנָה וְרוֹאֶה בִּתְבוּנָה חוֹדֶרֶת." (שם)

פסקה זו חוזרת במקומות נוספים בסוטרות. כל השלבים בהם המתרגל מתקרב אל המורה חשובים, אך השלב המרכזי בעיני הנו "הוּא בּוֹדֵק אֶת מַשְׁמָעוּתָהּ" בהתבוננות פנימית בתהליכי התודעה. כלומר: כל מושג ותהליך שהתלמיד שמע אותם מן המורה אינם "שלו" עד שלא ראה אותם קיימים ומתרחשים בתודעתו.

סוטרה שלמה, "הַחַקְרָן" MN047, מוקדשת לתהליך בדיקת המורה הזה הנעשה על ידי נזיר חקרן. אין זה המקום לצטט את כל הסוטרה שאני ממליץ לקרוא אותה במלואה, אבל התקציר הוא שהאדם הזה, שכבר עזב את ביתו ומשפחתו מתוך אֵמוּן בבודהה, צריך, לדברי הבודהה, להמשיך ולחקור את הבודהה תוך כדי התקדמות בתרגול, גם לאחר שהשתכנע ביושרו האישי בדומה לבעל הבית בסוטרה שצוטטה לעיל, ולחפש ראיות נוספות, עד שיגיע לאֵמוּן העליון:

"כַּאֲשֶׁר, נְזִירִים, אֵמוּן הַנָּזִיר הִתְבַּסֵּס, הִשְׁתָּרֵשׁ וְהִתְיַצֵּב בְּסִימָנִים אֵלֶּה, בְּנִמּוּקִים אֵלֶּה, בִּמְצַיְּנִים אֵלֶּה, זֶהוּ הַנִּקְרָא, נְזִירִים, אֵמוּן נִתְמָךְ בְּסִימָנִים, מֻשְׁרָשׁ בִּרְאָיָה, אֵיתָן, בִּלְתִּי נִתָּן לְהַפְרָכָה עַל יְדֵי שׁוּם פָּרוּשׁ אוֹ בְּרַהְמִין, אוֹ אֵל, אוֹ מָארָה, אוֹ בְּרַהְמָה אוֹ עַל-יְדֵי מִישֶׁהוּ בָּעוֹלָם. כָּךְ הִיא נְזִירִים בְּדִיקָה לְגַבֵּי הַטַטְהָגַטַה עַל פִּי הַדְהַרְמָה וְכָךְ מֻשְׁלֶמֶת בְּדִיקַת הַטַטְהָגַטַה עַל פִּי הַדְהַרְמָה."

הָאֵמוּן מתבסס על התקדמות המתרגל. הדבר דומה למורה דרך המבטיח לקחת אתכם ליעד מסוים, ומתאר בקיצור כל מיני דברים שתחוו בדרך. אתם יוצאים לדרך מתוך אֵמוּן (אחרת הייתם בוחרים מורה דרך אחר או נשארים בבית) אבל כל חוויה שאתם חווים בדרך מחזקת בכם את הָאֵמוּן שהמדריך באמת היה פה, יודע על מה הוא מדבר ויכול להביא אתכם ליעד. רק כאשר אתם מגיעים ליעד אתם יודעים שאכן כך הדבר, וכבר אינכם צריכים את הָאֵמוּן. ממש כך הדבר בדהרמה. הָאֵמוּן מלווה את המתרגל לאורך כל הדרך, תוך שהוא נהיה אֵמוּן מורכב יותר ועמוק יותר. אך כאשר המתרגל מגיע לנירוואנה, הָאֵמוּן נעלם, יחד עם כל ספק בדבר נכונותה של הדהרמה כמשחררת מסבל.